אידיאליזציה שלאחר המוות

אין ספק שיחיא סינוואר הוא נבל, שחיסולו ייצרב בתודעה הישראלית כאחת מתמונות הניצחון של המלחמה. לסינוואר הגיע למות. רב־מחבלים שאחראי למותם של ישראלים רבים. רוצח מתועב שחיסל במו ידיו פלשתינים שנחשדו בעיניו בשיתוף פעולה עם ישראל, הביא למותם של אלפים רבים אחרים מבני עמו, ולהרס ולחורבן עזה בעקבות מתקפת הטרור של 7 באוקטובר.

במהלך השנה האחרונה נחשף הציבור הישראלי לא רק לרוע הצרוף של שלטון חמאס כלפי אזרחים ישראלים תמימים, אלא גם כלפי תושבי עזה, ולביקורת הגוברת שלהם נגד ארגון הטרור והעומד בראשו. השתלטויות אלימות של מחבלי חמאס על משאיות הסיוע ההומניטרי וחלוקת מצרכי המזון נקלטו בעדשת המצלמה; העולם כולו נחשף למאות ק"מ של מנהרות הטרור, שלצורך בנייתן הזרים חמאס מיליוני שקלים, במקום להשקיע את הכסף לרווחת העזתים; הרשתות החברתיות הוצפו בסרטוני הוצאות להורג פומביות של כל מי שנחשד בקשר עם ישראל. וכמובן, הצהרות של סינוואר וחבריו שהם בטוב גם אם ימותו מאה אלף פלשתינים במסגרת "המלחמה בישות הציונית".

בעיני סינוואר לא היה שום ערך לחיי אדם. בעיניו, מותם של תושבי עזה, גברים, נשים וילדים, הוא אמצעי לקדם מטרה - לחץ בינלאומי על ישראל באמצעות סולידריות עם הסבל הפלשתיני, והבאתה להסדרה נוספת עם חמאס. הסדרה זו, כך תכנן, תשמר ותחזק את שלטון הארגון בעזה, שיוביל להשתלטות חמאס על יהודה ושומרון בדרך ליעד הסופי - חיסול מדינת ישראל.

ואחרי שהוסרה המסכה מפניו של הדמון הנאצי בן המאה ה־21, מתברר שהזיכרון קצר, ומתחיל תהליך של אידיאליזציה וגלוריפיקציה לסינוואר. באופן אירוני היו אלה דווקא התיאורים בתקשורת הישראלית שתרמו לדבר, כאשר תמונותיו האחרונות של סינוואר שודרו שוב ושוב.

בעין ישראלית הוא מת חסר אונים, בעיניים פלשתיניות הוא מת כמי שנלחם עד כלות. כאילו באבחה אחת נשכחו מעשי הרצח והטבח גם באזרחיו שלו, והוא הועלה בקרב פלשתינים לדרגת קדוש. יאמרו תומכיו, המצרים הציעו לו לעזוב את הרצועה אבל הוא בחר שלא לברוח. יגידו מתנגדיו, הוא התחבא שנה שלמה מתחת לאדמה אבל ניהל משם את "מלחמת העצמאות" הפלשתינית. מחבלי חמאס יאמרו, הוא חוסל אומלל אבל חגור בנשק ומנסה להילחם עד הסוף.

דגם הכורסה שעליה ישב הפך מבוקש בקרב ערבים בכלל ופלשתינים בפרט. ספר שכתב ב־2004 ("הגדילן והציפורן") בזמן שהותו בכלא הישראלי מופץ ברבים, ומנסה להעלות את דמותו לרמת סופר והוגה דעות ש"מת מות קדושים". וכאסלאמיסט מושבע הוא זוכה להשוואה לגיבורים מיתולוגיים מתקופת מוחמד וחבריו מראשית ימי האסלאם, אלה שהקריבו במודע את חייהם למען אללה וניצחון דתו.    

סיקור החיסול - לרבות פרסום תמונות לאחר מותו - היה חשוב למורל הישראלי. כולם רצו לדעת איך מת, לראות את תמונת גופתו כסוג של גושפנקה לדיווחים. הנה סגרנו חשבון, וכן - יש כאן גם אקט של נקמה.

בעין ישראלית הוא מת חסר אונים, בעיניים פלשתיניות הוא מת כמי שנלחם עד כלות. כאילו באבחה אחת נשכחו מעשי הרצח והטבח גם באזרחיו שלו, והוא הועלה בקרב פלשתינים לדרגת קדוש

מדובר בדפוס ידוע. גופת הרודן האיטלקי בניטו מוסולני היתה תלויה למשך יממה בכיכר פיאצלה לורטו שבמילאנו. שם, התושבים גם התעללו בה. ניקולאה ואלנה צ'אושסקו, זוג העריצים מרומניה, הוצאו להורג במשפט בזק, וצילומי גופותיהם שודרו בטלוויזיה המקומית. הדיקטטור הלובי מועמר קדאפי עבר לינץ' אכזרי בשידור. בני אדם מחפשים את הנחמה דרך הנקמה.

לישראלים נרטיב הניצחון של בני האור על בני החושך, לטרוריסטים "גבורת" החלש מול כוחו של "העריץ הכובש". ולכן, כדי למנוע את ההאדרה לדמותו של סינוואר יש לחזור על מקרה אייכמן. אסור שלטרוריסטים פוטנציאליים יהיה מקום עלייה לרגל, לטקסי זיכרון ו"השראה". חיסול חמאס וניצחון במלחמה קשורים בקרב על התודעה ובעיצוב הזיכרון ביום שאחרי.