צומת אסטרטגי

אילו לא היה מדובר בעניינים של חיים ומוות, היה אפשר להשתעשע למראה "לשעברים" ממערכת הביטחון העוברים בזריזות מתבוסתנות ללוחמנות (אמנם מוגבלת באופקיה).

לפני רגע, מתוך עיוורון לאינטרסים החיוניים של ישראל המצריך הסברים פסיכו־פוליטיים, הם זעקו באולפנים שיש לעצור את המלחמה בעזה ולהותיר את חמאס עומד על רגליו. הם דרשו "עסקת חטופים" דמיונית וחסרת שחר, שהיתה קוברת בחיים עשרות חטופים ברצועה למען עצירת המערכה בלבנון, באמצעות "הסדרה" דמיונית לא פחות, לפני הסלמה למלחמה נגד איראן. טחו עיניהם מראות שהמלחמה הזאת כבר פרצה. משמעות הצעותיהם היתה כניעה חמורה לאיראן ולשתי זרועותיה הרצחניות על גבולות ישראל ודמורליזציה מסוכנת.

ההסלמה הנוכחית עם איראן מועילה לאינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל. הסלמה מאפשרת לשבור את אסטרטגיית השלוחים של איראן ומחייבת אותה לשאת במחיר העימות איתנו, כמו שקרה למצרים, עד שנאלצה לחתום על הסכם שלום

הקצינים הבכירים לשעבר אינם מצליחים להסיק מסקנות רחבות משגיאותיהם, שכן מלחמת איראן־ישראל שפרצה בשנה שעברה אינה מתאימה לאחדות הדעים הקבוצתית המאפיינת אותם. היא אירוע היסטורי חריג, המצריך ניתוח מעבר ל"ידוע" ול"מקובל" בתוכם עד כה, ניתוח שאינו שקוע במוסכמות שגורות.

מלחמת איראן־ישראל מצריכה היחלצות מההיגיון המעוּות שהנחה את ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל ב"סבבים" שהתקיימו בינה לבין זרועות החנק של איראן בכמעט שני העשורים שבין מלחמת לבנון הכושלת ב־2006 לבין שומר החומות ב־2021. זה אותו היגיון מעוּות, "איפוק אסטרטגי", שהונחל לנו לפני כן בהבלגה על הטרור מאוסלו ואילך.

כאשר שואלים מה האופק האסטרטגי של המהלך הנוכחי בלבנון, האם השואל מתכוון ל"אסטרטגיית" הבריחה של ברק? ל"אסטרטגיית" ההסדרה של אולמרט ולבני? להסכם הגז של לפיד?

"האופק האסטרטגי" הנדון אלא מליצה לכסות על הפקרת לבנון לאיראן באמצעות סוריה והעדה השיעית בלבנון. העיקרון האסטרטגי החייב להנחות אותנו הוא אפס סובלנות להתרקמות צבאות טרור על גבולותינו או בתוכנו, ברצועה או בהרי יהודה, שומרון ולבנון.

בלבנון עקרון אפס הסובלנות מחייב את כיבוש הדרום כולו, מעבר לליטני, וניקויו מתשתית צבאית, אחרי פינוי האוכלוסייה המתבצע שם עכשיו. החזרת האוכלוסייה תורשה רק אחרי שתושלם הפצצת צבא חיזבאללה ומפקדיו בכל לבנון, ורק על בסיס הסכם בינלאומי לפירוק הצבא הזה מנשקו. ישראל לא תזוז מדרום לבנון המרוקן מתושביו (באופן זמני) ותתבצר על נהר אל־אוואלי, עד שחיזבאללה יפורק בפועל מנשקו.

חילופי המהלומות עם איראן נובעים מיישום עקרון אפס הסובלנות. המלחמה בישראל, וכן הקרנת כוח ואיום באמצעות המיזם הגרעיני, הם יסודות משטריים באיראן. בלי חיזבאללה ודומיו הרטוריקה האנטישמית של המשטר מתרוקנת.

גיס הטילים של חיזבאללה גם שימש את המשטר להגנת המיזם הגרעיני. חיסול חיזבאללה הוא, אפוא, לא רק מכה אסטרטגית - הוא מערער את המשטר. לכן יש לצפות למתקפות מאיראן כל עוד אנחנו כותשים את חיזבאללה. אבל ריסוק חמאס וחיזבאללה הוא בר־ביצוע בטווח הזמן הקרוב, ואילו ההתמודדות החיונית עם איראן היא עניין ארוך וקשה יותר. היא מצריכה תמרון מדיני־צבאי מסובך עם ארה"ב, שכן לעת־עתה ארה"ב עדיין דבקה בפיוס כושל של איראן, דומה לכישלונה של ישראל ב"הכלת" חמאס וחיזבאללה.

לכן, למרות הסכנות, ההסלמה הנוכחית עם איראן מועילה לאינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל. הסלמה מאפשרת לשבור את אסטרטגיית השלוחים של איראן ומחייבת אותה לשאת במחיר העימות איתנו, כמו שקרה למצרים, עד שנאלצה לחתום על הסכם שלום. הסלמה מאפשרת להביא בהדרגה את ארה"ב להכרה שהאיום האימפריאלי של איראן מחייב לחסל את מיזם הגרעין שלה ולמוטט את משטרה הרצחני. התמרון למען התכלית הזאת הוא חלק חשוב בשיקוליו של נתניהו עכשיו, לפני התגובה הישראלית הצפויה באיראן.