אז כמה באמת ירדו מהארץ בשנה שעברה?

סבי, נפתלי סורוצ'קין ז"ל, היה אחד המורים החשובים בחיי.

כניצול טיהורי סטלין, אח שכול ללוחם בצבא האדום, שורד רדיפות הקג"ב והאנטישמים הסובייטים, היה לו חוש ריח מדהים לתעמולה ולבולשיט. הוא לימד אותי, בין השאר, שכל מה שכתוב בעיתון הוא נכון, חוץ ממה שאתה מבין בו.

אחרי שעלה ארצה החל לעבוד כמהנדס בחברת החשמל. אחד מתחביביו הרבים היה להראות לי גזרי עיתון עם כתבות מוטעות על חברת החשמל, בעודו מציין כי מעולם לא נתקל בכתבה נטולת טעויות.

אחרי שעשרות מגיבים מסבירים לעיתונאים שהם טועים בהבנת הנתונים, הם פשוט ממשיכים הלאה. אף שיכלו למחוק או להתנצל, הציוצים נשארים. אין תג מחיר לשטויות, לשקרים או לתעמולה

סבי לימד אותי לקרוא בביקורתיות, לאתר כשלים לוגיים והטיות פוליטיות, לתעב סוציאליזם, לאהוב את המלאכה ולשנוא את ההסתדרות. בעוד חודש וקצת נציין עשור לפטירתו, ואנחנו מתגעגעים אליו מאוד.

מקצוע העיתונאות מראשיתו עסק יותר באמצעי השפעה מאשר בחקר האמת. עיתון תמיד היה נבוט לקידום אג'נדה פוליטית או כלכלית. שני הגורמים היחידים שמסוגלים לאזן תעמולה ואינטרסים היו תחרות ומוניטין.

הואיל ובעיתונות היו תמיד מה שנקרא בכלכלה "חסמי כניסה גבוהים", ומוניטין של עיתונאים היה תלוי בזיכרון הלא מאוד מוצלח של הציבור, קיבלנו עיתונאות קצת פחות גרועה מ"פראבדה", גם ברמת האמון וגם ברמת האיכות.

בשיחות נעורים עם סבי היתה לנו תקווה שהאינטרנט, שהיה אז בחיתוליו, יספק איזונים ובלמים שהתקשו להתקיים בתקשורת הכתובה והמשודרת. אם מישהו יכתוב ש"תחנת הכוח פועלת בהספק של 400 מגה־ואט לשעה", מייד תהיה תגובה שתתקן ל"400 מגה־ואט", כי ככה מודדים הספק, והבושה של העיתונאי תביא לתיקון מיידי של הידיעה. התחרות והסימטריה החדשה בין הכותב לקורא היתה אמורה להוביל אותנו לתקשורת אמינה יותר.

בפועל, קרה דבר הפוך:

ריבוי הידיעות החדשותיות, ובעיקר העברת השיח העיתונאי לטוויטר, גרמו לעיתונאים לאבד מעט מהאחריות שהיתה להם.

ביום ראשון פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי נתוני 2023 מראים עלייה בהגירה מישראל. עשרות "עיתונאים" בראשות מתן חודורוב ומיכאל האוזר טוב קפצו על הידיעה, ופרסמו על זינוק בהגירה ב־2023 מ־35 אלף ל־55 אלף. הם כמובן האשימו את ההפיכה המשטרית, יריב לוין, ביבי, בן גביר והמלחמה (שגם היא באשמת ביבי).

הבעיה היא שנתוני 2023 מתייחסים להגירה שנעשתה בשנת 2022, כלומר אנשים שעזבו לפני שהוקמה בכלל ממשלת נתניהו־לוין־סמוטריץ'־בן גביר, ובכלל, חלק ניכר מהמהגרים הם עולים שהגיעו לכאן בעקבות מלחמת רוסיה־אוקראינה. כמה ילידי ישראל עזבו? בערך כמו בכל שנה. כלומר, מדובר בשקר מוחלט, שמייחס להגירה סיבות שקרו אחרי ההגירה עצמה.

יש הרבה מה להגיד על אינטרסים של עיתונאים, חובת הנאמנות שלהם לציבור, והיעדר תחרות שעשויה היתה לייצר אלטרנטיבות שיתמרצו אותם להשתפר, ללמוד לקרוא נתונים או לא להיות עם אצבע קלה על הטוויטר. הנקודה שאני רוצה להעלות כאן היא שאבדה הבושה. אחרי שעשרות מגיבים מסבירים לעיתונאים שהם טועים בהבנת הנתונים, הם פשוט ממשיכים הלאה. אף שיכלו למחוק או להתנצל, הציוצים נשארים. אין תג מחיר לשטויות, לשקרים או לתעמולה.

בסדרה "צ'רנוביל", האהובה עלי, שממנה אני מצטט כבר פעם שלישית בטור הזה בשנתיים האחרונות, נאמר כי הבעיה העיקרית בשקר אינה שהוא תחליף לאמת, אלא שהוא פוגע ביכולת שלנו להבדיל בין שקר לאמת.

אנחנו חיים בעידן פוסט־אמת, שבו מי שאנחנו אוהבים אחראי לכל מה שטוב, ומי שאנחנו שונאים אחראי לכל מה שרע, הפוזיציה קובעת הכל והבושה אבדה.

הפוסט־אמת מפוררת את החברה, ואם לא נתחיל לגבות תג מחיר ציבורי מעיתונאים, המחיר הזה ישולם על ידי האמת עצמה.