שימוש בדמוקרטיה כדי לחסל אותה

מאז גלי ההגירה הגדולים לצפון אמריקה בסוף המאה ה־19, זו בוודאי השנה המאתגרת והמורכבת ביותר שידעו הקהילות היהודיות בארה"ב.

ההתפרעויות של מפגינים תומכי טרור (לא "פרו־פלשתינים", כפי שהם מכונים כאן), התקריות האנטישמיות ברחובות הערים ובליבת הקמפוסים והאוניברסיטאות ברחבי היבשת, חצו את גבולות הלגיטימיות.

הארגונים היהודיים מניפים בגאווה את דגלי ישראל וארה"ב, אך התומכים בחמאס, בחות'ים, בחיזבאללה ובאיראן שורפים אותם תוך צהלות שמחה, כאן ברחובות ארה"ב!

אך כתמיד, מתוך האפלה זורחת קרן אור.

כאן זו אחדותן הרחבה של הקהילות היהודיות, שמשקפות את גיוון הזרמים ביהדות ארה"ב משך מאות שנים. מכל העדות וממגוון המדינות שמהן היגרו אבות אבותיהם של יהודי ארה"ב, מופגנת תמיכה במדינת ישראל ובצדקת דרכה. קבוצות קיצוניות, אשר תמיד היו חלק ממסע עמנו, נשארות בשוליים.

מיעוט קטן משתתף במפגנים אנטי־ישראליים ונדחק לקרן זווית. הפגנת האחדות משקפת את ההבנה הרחבה שישראל נמצאת במלחמת קיום של ממש, וההתייצבות לצידה - היסטורית.

קריאת התיגר על ארגוני הטרור ותומכיהם כאן אינה רק על הקהילות היהודיות, אלא על תרבות המערב בכלל וארה"ב בפרט.

המתפרעים ברחובות מנהטן, או בקמפוסים בלוס אנג'לס, עושים שימוש ציני ומסוכן בחופש הביטוי המקודש במדינות דמוקרטיות כדי לקדם רעיונות המנוגדים לערכים שאותן מייצגות הדמוקרטיות המערביות.

במילים אחרות, המפגינים משתמשים בדמוקרטיה האמריקנית כדי לחסל אותה. 

הדברים נתמכים בקריאות הקיצוניות והבלתי נתפסות "מוות לאמריקה, מוות לישראל".

מדוע מי שרוצים ב"מותה של אמריקה" מגיעים לכאן ומקדמים את הריסתה? ועוד צועקים זאת במנהטן, או בניו ג'רזי, בלא הפרעה?

אירועי שריפת דגלי ארה"ב וישראל הם דוגמה נוספת לשימוש המסוכן שעושים המתפרעים בחופש הביטוי האמריקני. אחד המראות המזעזעים היה מול תחנת הרכבת "יוניון" בוושינגטון, מאות מטרים מגבעת הקפיטול, מסמליה המובהקים של הדמוקרטיה האמריקנית, והנפת דגלי אש"ף במקום דגלי ארה"ב.

הארגונים היהודיים מניפים בגאווה את דגלי ישראל וארה"ב, אך התומכים בחמאס, בחות'ים, בחיזבאללה ובאיראן שורפים אותם תוך צהלות שמחה, כאן ברחובות ארה"ב!

זה לא אמור להפתיע את מי שמכירים את ההיסטוריה של "תומכי" הפלשתינים ביחס לאירועים בינלאומיים: הצהלות עם פלישת עיראק לכוויית ב־1991 והריקוד על הגגות בעת שנורו סקאדים על ישראל. חלוקת סוכריות עם נפילת מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר, והשמחה הבלתי אנושית אחרי הטבח הברברי ב־7 באוקטובר.

ישראל בחזית המאבק, אך מטרת "ראש הנחש" האיראני היא ארה"ב והעולם המערבי כולו, על כל ערכיו. קריאת התיגר היא על תרבות המערב, ואם ברצוננו לא להיכנע מוטב ללמוד מההיסטוריה: כשאויב אכזר מאיים להשמיד אותך - מוטב שתאמין לו.