עימות עם אמריקה?

לאורך כל מלחמת חרבות ברזל ניכרות מחלוקות בין ישראל לארה"ב, למרות בריתן. יש להניח שהמחלוקות יחריפו. זהו טיבן של בריתות כשהאינטרסים והערכים משתלבים, אך אינם זהים.

המחלוקות נובעות מתפיסת האינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון בעיני המפלגה הדמוקרטית האמריקנית. היא חותרת לשלב את איראן, המעצמה האזורית העולה, בייצוב מחדש של המזרח התיכון, ובתוך כך לגמול אותה, כביכול, מטרוריזם ולהשלים עם היותה מדינת סף גרעינית, לפחות.זו אינה אלא תקוות שווא מסוכנת, מנותקת מהאופי האימפריאליסטי-דתי והתוקפני של ההתפשטות האיראנית. הרצון לשמרה מניע את ממשל ביידן לבלום מתקפה ישראלית על חיזבאללה ועל שלוחים איראניים נוספים בלבנון ובסוריה.

אסור ליפול ל"תסמונת בר כוכבא" של עימות חזיתי עם מעצמה כמו ארה"ב. מנגד, אסור להשתעבד למעצמה בעלת ברית. נתניהו מתמרן על בסיס התפיסה הריאליסטית הזאת

אם האסטרטגיה של ארה"ב היתה לחבר בין ישראל, סעודיה ובעלות ברית נוספות לכדי קואליציה נגד איראן - מדוע היא בולמת מתקפה ישראלית לנוכח התוקפנות המתמשכת של חיזבאללה בחסות איראן? הרי מתקפה כזאת עשויה להחליש דרמטית את איראן ולחשל באמת, ולא בהבל פה, קואליציה אנטי־איראנית. ככל שאנו מודעים להיסטוריה שלנו במאה השנים האחרונות - אל לנו להיות מופתעים מהתפתחות כזאת.

למרות ההבדלים התהומיים בין הזמנים במאה השנים הדרמטיות, יש טעם להתחקות אחר מבנים חוזרים בסכסוכים בין הציונות, היישוב וישראל לבין מעצמות גלובליות. ויצמן, ובהמשך גם בן־גוריון, נאלצו להתמודד במוצאי המתקפה הרצחנית הערבית ב־1929 עם הנסיגה ההדרגתית של בריטניה מהברית שכרתה עם הציונות ב־1917. במשך עשר שנים, עד לספר הלבן של 1939, הם ניהלו קרב בלימה שאפשר את העלייה החמישית, ועימה את התפתחות היישוב לכדי ישות שהיתה יכולה לבסוף לעמוד על נפשה ב־1948. עוד ארבע שנים של תמרון מסובך יותר, במוצאי מלחה"ע השנייה, הניבו ברית זמנית עם בריה"מ והתחלת שיתוף פעולה עם ארה"ב, שתוצאתן היתה הניצחון ב־1948.

הדפוס המדיני שניכר כבר בהתנהלות ההנהגה הציונית אז היה משחק חשוב של חתול ועכבר עם מעצמה מסוימת, שנסוגה אט־אט מבריתה עימנו, הימנעות מקריעת החוט עימה שאפשרה הישגים חשובים, ועם זאת הימנעות מהתמסרות לגזירות המעצמה עד כדי התנגשות איתה, ולעיתים, כשאפשר, עקיפתה באמצעות מעצמות אחרות.

רה"מ בן־גוריון ניצב בפני התפתחויות דומות מבחינה מבנית, עם כל ההבדלים התהומיים. בין 1950 ל־1954 לא היתה לישראל בעלת ברית מעצמתית. בן־גוריון הצליח לכרות ברית עם צרפת, ולכונן שיתוף פעולה זמני עם בריטניה כדי לצאת למלחמה ב־1956 לשבירת טבעת החנק של מצרים, טבעת טרור ואיום צבאי דומה לזו של איראן כיום. אמנם ב־1957 ארה"ב אילצה אותו לסגת מסיני - אבל ניצחון 1956 הוא שאפשר את ניצחון 1967. באביב 1967 ניצב רה"מ אשכול מול התנכרות ארה"ב לאיום הקיומי על ישראל, אך יצא למלחמה רק אחרי שווידא שארה"ב לא תחזור על שגיאתה מ־1957 כשכפתה עלינו לסגת מסיני.

דפוס דומה של מחלוקת מתרחש כיום בין רה"מ נתניהו לבין הממשל הדמוקרטי בארה"ב: האם לפייס את המדינה שוחרת האימפריה המאיימת על המזרח התיכון, כדעת הממשל, או להסיר את האיום במלחמת מנע? נתניהו, כקודמיו, משחק עם האמריקנים בחתול ועכבר - בתפקיד ה"עכבר" שכוחו במותניו, והוא מסרב להיטרף.מההתנגשויות של קודמיו של נתניהו עם מעצמות אין לגזור מרשמי פעולה, אבל אפשר לפענח עקרונות.

אסור ליפול ל"תסמונת בר כוכבא" של עימות חזיתי עם מעצמה כמו ארה"ב. מנגד, אסור להשתעבד למעצמה בעלת ברית. נתניהו מתמרן על בסיס התפיסה הריאליסטית הזאת. הוא לא נרתע מעימות, ולעיתים אף מסיכול מחושב של תוכניות האמריקנים, אבל מקפיד לשמור על הברית. האם יצליח בתמרוניו נגד פיוס הרסני של איראן?