בין עסקה לבין מיטוט החברה

אלו ימים חשוכים בתקופה קשה מנשוא.

החדשות שבישרו לנו השבוע על רצח ששת החטופים, לצד הירי בשלושת השוטרים ששילמו בחייהם בקרב על הארץ הזאת, פגעו בכולנו בבטן הרכה והוציאה את כל השדים. סינוואר מחכך ידיו בהנאה מול התפוררות החברה הישראלית. אבל זו לא גזירת גורל. זה לא חייב להיות ככה.

לפני שאלת העסקה ראש הממשלה צריך היה להודיע: אני מרכין ראש ומתבייש שהם נחטפו כך, ושלא הצלחנו להשיבם הביתה. זה לא קשור לטקטיקה, לפוליטיקה, לאסטרטגיה, או לכל דבר אחר. זה קשור לאחווה - המושג שאבד פה.

ומה עכשיו? כרגע לא בטוח בכלל שניתן להגיע לעסקה כי אין דבר כזה בכל מחיר, אבל סוגיית פילדלפי מזככת את הדילמה. או שמתעקשים על הציר - או שמגבירים את הסיכוי לשחרור החטופים. על הממשלה להיות שקופה ולהפסיק עם האמירה שזה הולך ביחד. אנחנו מאבדים את החטופים, אין זמן. מותר לממשלה נבחרת לומר: החלטנו שהמשך הלחימה עד להכרעה מוחלטת של חמאס הוא הדבר הנכון לעשות, ולכן ננסה לחלץ בחיים חטופים, אך זאת עדיפות משנית. להיות שקופים. להגיד שסולם הערכים משתנה.

מנגד, שלא נשלה את עצמנו שלעסקה לא יהיה מחיר כבד ביטחונית. ודאי שיש. כל מי שטוען אחרת, יוצר מקסמי שווא. ולכן עצם הדיון לא יכול להיות מושתק. אני מעז לומר פה שחייב להיות דיון כן ואמיתי על השלכותיה של "כן עסקה" או "לא עסקה".

הממשלה חייבת לשנות כיוון וללכת בכל הכוח על עסקה. ראשית, כי צריך להציל כמה שיותר חיים, נשמות, משפחות, קהילות. שנית, חזרתם של כל החטופים בארונות תפורר לעד את שאריות האחווה בחברה הישראלית, ובלעדיה הפרויקט הציוני קורס.

שלישית, כל זמן שיש חטופים, לא ניתן לנצח את חמאס עד להכרעה מוחלטת. זו לחימה עם יד קשורה מאחורי הגב. השגנו הישגים אדירים מול חמאס אבל זה קרוב למיצוי, צריך להתארגן אחרת.

אנחנו נידונו לשנים של לחימה בעזה, ונהיה חייבים לחזור אליה עד למיטוט חמאס. נצטרך לייצר מפת דרכים ברורה, שלפיה גם אם עושים עסקה אין לראות את המצב בעזה כסופי. רק כאשר נעשה דה־רדיקליזציה, נוכל להבטיח ביטחון ולהתחיל לייצר מסלול לשלום עתידי.

וכעת? אסור לשרוף הכל. חייב ראש הממשלה לשקול את המצב החברתי בישראל כחלק ממרקם ההחלטות, ולראות גם באחווה ובחוסן פנימי נכסים. להבהיר לציבור שפניו לעסקה אחראית, ולהפסיק עם ההצהרות הפומביות במקום משא ומתן שקט.

אנחנו מאבדים את החטופים, אין זמן. מותר לממשלה נבחרת לומר: החלטנו שהמשך הלחימה עד להכרעה מוחלטת של חמאס הוא הדבר הנכון לעשות, ולכן ננסה לחלץ בחיים חטופים, אך זאת עדיפות משנית. להיות שקופים

הזעם נגד הממשלה מובן. הוא גם צריך לקבל ביטוי, כי הדם של רבים רותח. אבל שלא נשכח לרגע שתפקידנו כרגע לגלות אחריות, כי יציאה משליטה פנימית יכולה להסתיים בהתקפה חיצונית ובעוד הרבה מוות ויגון.

אנחנו ברגעים גורליים, כל גפרור שייזרק עכשיו למדורה יכול להצית אותה עד בעירה מוחלטת. זה יעלה לכולנו ביוקר. חייבים לגלות אחריות. זה על כולנו, מראש הממשלה ועד לכלל בית ישראל.