הפסיביזציה של חמאס

לחבר היה רעיון "גאוני". הוא סיפר שבכל פעם שאשתו ביקשה גירוד בגב, הוא ביקש ממנה למלמל "יו, כמה אני אוהבת אותו", כדי שבכל פעם שהיא מתגרדת היא תחשוב על כמה היא אוהבת אותו. בסוף הניסוי נכשל באופן מפואר, כי חשיבה אסוציאטיבית היא דו־כיוונית, ומה שקרה הוא שבכל פעם שהיא חשבה על בעלה היא התחילה להתגרד.

היפותזת ספיר־וורף היא רעיון בלשני, שלפיו ניתן לעצב את תפיסת העולם של אדם על ידי עיצוב השפה שלו. בגרסה ה"חזקה" של התיאוריה, השפה קובעת את המחשבה. המסקנה הרווחת היא שניתן להשתמש בכך למטרות פוליטיות. המחקר המדעי הפריך את עיקר הטענה, אך לא מפריע לאנשים לנסות. השפעתה של השפה על הפוליטיקה אמנם אינה מוחלטת, אבל עדיין קיימת.

המוחלש יכול להיות רק סביל, אף פעם אין לו סוכנות, הוא לא נוקט יוזמה. תומך שלטון אריתריאי יכול להיות רק "מבקש מקלט" ו"נרצח", אבל אף פעם לא "מהגר לא חוקי" או "רוצח"

הספר "1984" מתאר עולם דיסטופי, שבו שפה היא כלי השליטה המרכזי. במקום להגיד "אני לא מרוצה מהשלטון", המילים היחידות שקיימות לתיאור הן "חושבפשע". אדם שרוצה להתלונן מוצא את עצמו אומר בראש "חושבפשע", וזונח את המחשבה המוזרה.

הרצון לשנות את המציאות על ידי שינוי השפה אינו נבזי כשלעצמו, ופעמים רבות הוא נובע מכוונות טובות - שימוש בשפה רב־מגדרית או שינוי ביטויים מעליבים ומשפילים לשפה שהיא יותר פוליטיקלי קורקט יכולים לעזור להפוך את העולם לנעים ומנומס יותר.

ובכלל, כל המילים התחילו כרצון כלשהו להשפיע על המציאות, אחרת לא היו נאמרות.

הבעיה מתחילה לא כאשר מנסים לייצר מילים חדשות, אלא כאשר משקרים בעזרת תרגילים לשוניים. הספר "1984" נכתב כאזהרה מטוטליטריזם ומדיכוי מחשבתי, לא כתוכנית עבודה עבור אקטיביסטים.

אבל אם מטרת השינוי הלשוני היא לגרום לנו להתבלבל בין אמת לשקר, עלינו להילחם בכך.

לפני כמה ימים עיתון "הארץ" דיווח על מבקשי מקלט אריתריאים שנדקרו למוות. מי דקר? אלמונים. אזרח אריתריאה יכול רק להידקר, אף פעם לא לדקור. אריתריאים יכולים להיות "תומכי משטר" ובו בזמן גם "מבקשי מקלט" ממשטר שהם תומכים בו.

השימוש בפעלים סבילים כאמצעי פוליטי התפשט לכל חלקה טובה בתקשורת הישראלית. בשבוע שעבר דווח ב־Ynet כי "שלושה מכל ארבעה נרצחים בישראל הם ערבים". מי רוצח אותם? חייזרים כנראה. עבור התקשורת בישראל הערבי הוא תמיד סביל, הוא יכול לערבב חומוס או להירצח. ערבים יכולים להיות אחוז גבוה מאוכלוסיית הנרצחים, אבל מי שיבדוק את שיעור הרוצחים הוא גזען.

המוחלש יכול להיות רק סביל, אף פעם אין לו סוכנות, הוא לא נוקט יוזמה. תומך שלטון אריתריאי יכול להיות רק "מבקש מקלט" ו"נרצח", אבל אף פעם לא "מהגר לא חוקי" או "רוצח".

צורת הסבילות הפכה למסוכנת במיוחד בשיח שלנו על המלחמה. כשפורסם שחטופים נורו למוות, התפשטה השמועה שהם נהרגו מידי צה"ל.

על פי התקשורת הישראלית, חמאס הוא הסביל, ולא מסוגל לירות או להזיק לחטופים, הוא מסוגל רק לדאוג להם ולנסות להציל אותם מצה"ל וביבי המרושעים. חמאס, על פי התקשורת, הוא לא צד אפילו למשא ומתן. יש עסקה על השולחן, ואנחנו ברוב טמטומנו דוחים אותה. מה העסקה כוללת? לא משנה, העיקר שנחתום. חמאס הסביל לא מסוגל להקשיח תנאים, לדרוש דרישות לא סבירות, לשקר ולתמרן, הוא הרי הסביל. כך הגענו למצב שיש נרצחים, אבל לא רוצחים; חטופים, אבל לא חוטפים; ש־7 באוקטובר הוא אסון שיצרנו, ולא אויב שפלש לשטחנו. אנשים כבר מתחילים לחשוב שחמאס רוצה בטובתנו, ואולי אנחנו צריכים לעזור לו להילחם באויב מבית.

גם "רקטה שנוחתת בשטח פתוח" הוא תיאור סטרילי וסביל לניסיון רצח. הכחשת חמאס והפיכתו לסביל מבחינה לשונית הן כלי לטשטוש האמת כדי להשיג כוח פוליטי.