אם אין מודיעין, שיאכלו עוגות

רבים נופלים בשאלת הטריוויה "מתי היה השימוש האחרון בגיליוטינה". מכיוון שהאסוציאציה הראשונית לאותו כלי הרג היא מארי אנטואנט ושאר אצילים צרפתים הנקטמים בסרט נע, התשובה בדרך כלל תנוע בכיוון המאה ה־18. זו טעות כמובן. השימוש האחרון בגיליוטינה תקנית, כזו שעובד מדינה אפרורי אישר את תקינותה, היה ב־1977 בצרפת. חמידה ג'נדובי, סרסור טוניסאי שעינה ורצח אישה, היה זה שראשו נתרם לערך הוויקיפדיה החגיגי כאחרון הנקטמים.

תייר שהיה נקלע לטקס הפרידה מהאלוף חליוה, ללא רקע מקדים, היה מניח שמדובר בפרידה ממפקד אהוב ומוצלח במיוחד שהחליט לפרוש ולעשות לביתו חרף התחנונים שיישאר, ולא מראש ענף המודיעין שבמשמרתו אירע האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל

היפנים, לעומת הצרפתים, תמיד היו דרמטיים, אצלם ניתנה לחלק מהנידונים אפשרות להתאבדות טקסית בתקיעת חרב לעומק הבטן. הגיליוטינה היתה מחזה מצמרר, אך היא נחשבת עד היום להומנית יחסית. מוות מהיר, ראש לסלסילה וזהו. משפיל אך יעיל. הספוקו, לעומת זאת, כלל טקס שלם, והוא נחשב למוות כה מכובד, שפשוטי עם לא הורשו לבצעו כך סתם (מה שמעלה את התהייה כיצד ניתן היה להעניש אותם). עדויות היסטוריות ומודרניות הוכיחו כי במהלך רוב ביצועי הספוקו משהו השתבש באמצע, והמתאבד נדרש לעזרה מנהלתית שתקצר תהליכים, אך כאמור היפנים קבעו כי מדובר במוות מכובד ועדיף לא להתווכח עם יפנים על מסורות.

הגיליוטינה והספוקו פסו מן העולם. הן הצרפתים והן היפנים הבינו שאחריות חברתית כמו אחריות אישית לא אמורות לכלול דם וקהל צופים, והתיישרו עם רוב העולם המערבי בנושא: בצרפת בוטלו ההוצאות להורג והפושעים הכבדים נשלחים למאסרי עולם; ביפן נאסר הספוקו והמאכזבים/נכשלים/מפסידים פשוט עושים את המצופה מהם: לוקחים אחריות קולנית ושבים לבתיהם כדי להסתתר או לפתוח פודקאסט.

בשבוע שעבר נערך טקס פרידה מהאלוף אהרון חליוה. היה שם אוכל טוב, היתה מוזיקה, היו אורחי כבוד ורמטכ״ל נרגש, והיו מצלמות ונאומים ודמעות ובכלל, זה היה טקס ענק שכלל 1,500 מוזמנים(!).

תייר שהיה נקלע לשם ללא רקע מקדים, היה מניח שמדובר בפרידה ממפקד אהוב ומוצלח במיוחד שהחליט לפרוש ולעשות לביתו חרף התחנונים שיישאר, ולא מראש ענף המודיעין שבמשמרתו אירע האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, ושזמן לא רב לפני הטבח התגאה בהסטת עילית החיל שלו ללחימה במשבר האקלים, בתואנה שחמאס מורתע.

לא צריך להתאמץ כדי לטעון שההפקה הצה"לית הזו הציגה רמת מודעות עצמית של חשפן בבית אבות חרדי. האירוע הזה מציג רשמית את מה שצריך להפנים: כמעט שנה אחרי, הפיקוד הבכיר בצה״ל נשאר בדיוק, אבל בדיוק איפה שהוא היה ב־6 באוקטובר. הוא שמח בטקס, הוא הסכים עם הנאום החייזרי של הרמטכ״ל (חליוה היה מצוין ״למעט כישלון אחד צורב״) והוא חזר הביתה בתחושה טובה שסך הכל בסדר. חוץ מאותו כישלון צורב קטן? הוא עושה עבודה מצוינת. חליוה והרצי הלוי נשארו עד השנייה האחרונה כשהם חולקים את התפקיד של מארי אנטואנט שחיה בכוכב אחר בלי לדעת מה מתרחש מחוץ לחלונה. הציבור הישראלי לא שואף להוריד להם את הראש. הוא גם לא דורש מהם לבצע ספוקו מול המצלמה. הוא רק ביקש, בנימוס אם אפשר, שיירדו מהמקפצה. אה, ושיורידו את החיוך מהפנים. בחייאת.