ערוץ 14 נגד בנק לאומי. ולהפך?

השבוע הגישו שני אזרחים בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד בנק לאומי, המנכ"ל חנן פרידמן, יו"ר הדירקטוריון שמואל בן צבי ויתר חברי הדירקטוריון.

שני האזרחים (שרק לאחד מהם יש חשבון בבנק לאומי), צופים מסורים של ערוץ 14, טוענים כי בנק לאומי מפלה אותם על רקע דעתם הפוליטית בניגוד לחוק איסור אפליה במוצרים ושירותים.

מדוע? כי לטענתם הם צופים רק בערוץ 14, ובנק לאומי מפלה אותם כי הוא מסרב לקנות זמן פרסום בערוץ 14. כך, לשיטתם, נמנע מהם מידע חשוב שהבנק מעביר ללקוחותיו על מבצעים, הלוואות, הטבות וכדומה.

מדובר בתביעה מופרכת.

חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים אוסר על אפליה של ספקי שירותים ומוצרים. החוק נחקק בשנת 2000 ומאז חקיקתו ראינו פסקי דין שעסקו באפליה של בעלי מועדונים ש"סיננו" לקוחות בהתאם למוצאם או למינם, באפליה של תחנת רדיו שסירבה להעלות נשים לשידור, עיתונים שסירבו לפרסם מודעות של פרטים או עסקים מסוימים, בעלי אולמות אירועים שסירבו לחתן זוגות חד־מיניים, וכו'.

המשותף לכל פסקי הדין האלה הוא שבכולם התובעים היו לקוחות שביקשו לקבל שירות או מוצר וסורבו בגלל מוצאם, מינם, דעתם הפוליטית וכו'.

אין ולו פסק דין אחד שבו התקבלה תביעה של ספק שירותים או מוצרים שתבע לקוח שסירב לצרוך את שירותיו או מוצריו על אפליה.

מיהו נותן השירותים או ספק המוצר במקרה של בנק לאומי, ערוץ 14 וצופי ערוץ 14? מיהו הלקוח?

התשובה היא שהמוצר או השירות הוא פלטפורמת שידור טלוויזיונית שמספקת גם במה לפרסומות מסחריות. כלומר, ערוץ 14 הוא ספק המוצר או השירות. הלקוח הפוטנציאלי הוא בנק לאומי.

ספק המוצר לא יכול לתבוע את הלקוח כי הלקוח מסרב לצרוך את מוצרו או את שירותיו.

לכן ערוץ 14, או צופיו הנאמנים, אינם יכולים לתבוע את בנק לאומי על אפליה.

המסקנה היתה כמובן שונה במקרה שבו, למשל, בנק לאומי היה מסרב לפתוח חשבון בנק לערוץ 14 או ללקוחות ערוץ 14 כי הוא תופס אותם כבעלי דעה פוליטית פסולה.

אולם, המסקנה שהתביעה הזו מגוחכת לא רק נובעת מהחוק ומהפסיקה.

היא נובעת גם מההיגיון הבריא.

תארו לכם שכל חברה ציבורית או מסחרית תהיה מחויבת לפרסם את שירותיה בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו ובכל ערוצי העיתונות המודפסים והמקוונים.

גם במדינה קטנה כמו ישראל מדובר בהטלת חובה מוגזמת ויקרה מאוד שלא ברור מי אמורים לשאת בעלותה.

בפעלול פרשני נלוז טוענים שני האזרחים כי הם הצרכנים וכי ספק השירותים, בנק לאומי, מפלה אותם כי הוא מסרב לפרסם את שירותיו בערוץ 14, והם צופים רק בערוץ 14. נו, באמת.

תארו לכם שהייתי טוענת שאני קוראת רק עיתון מסוים ומאזינה רק לערוץ רדיו מסוים וצופה רק בערוץ טלוויזיה מסוים ולכן חובה על הבנק שאני לקוחה שלו לפרסם שם את שירותיו.

מדובר בטענה מגוחכת, במיוחד לאור העובדה שקשה "להימלט" מפרסומיו של בנק לאומי גם אם לא צופים כלל בטלוויזיה.

תארו לכם שכל חברה ציבורית או מסחרית תהיה מחויבת לפרסם את שירותיה בכל תחנות הטלוויזיה והרדיו ובכל ערוצי העיתונות המודפסים והמקוונים. גם במדינה קטנה כמו ישראל מדובר בהטלת חובה מוגזמת ויקרה מאוד שלא ברור מי אמורים לשאת בעלותה

בנק לאומי מפרסם את שירותיו על שלטי חוצות, באתרי אינטרנט ובשלל ערוצי רדיו וטלוויזיה.

אני לא חושבת שאנשים יכולים לטעון ברצינות שהם הצליחו "להימלט" מנעימת ה"תיק, תיק, תיק" של עומר אדם.

וכן, הטיעון שלי תקף ונכון גם אם בנק לאומי היה מסרב לפרסם בעיתון מסוים שהוא תופס כ"שמאלני" או בירחון מסוים שנתפס כ"פמיניסטי רדיקלי".