השנה הובהר לנו שגם כאן, בארץ חמדת אבות, שונאינו עדיין קמים עלינו לכלותנו

תשעה באב צרוב בלוח השנה העברי כביטוי לכמיהה היהודית לשיקום ובניין. אלפי דורות מעביר העם הזה את סוד הגעגוע לבניו ומשמר לנצח את תקוות השיבה והבניין.

בישראל על כל חלקיה נושבת רוח משיחית המפוצלת למזרח ולמערב. שני כיווני רוח נוגדים שיצרו מרחק המאיים כבר 50 שנה על שלומה של המדינה היהודית והדמוקרטית.

"הרוח המזרחית והמסורתית" נהתה בחדווה אל עבר מקומות המזוהים עם שורשי הזיכרון של האומה הישראלית: הר הבית, מערת המכפלה, קבר יוסף.

כנגדם בחרו רבים מאנשי "הרוח המערבית" להפנות כתף קרה ומנוכרת בדיוק לאותם המקומות שזוהו עבורם כמקומות המסמלים את הכיבוש והשליטה היהודית בעם הפלשתיני. אבל היה דבר משותף: תחושה עמוקה שיצאנו מהגולה המשפילה והגענו אל ארץ מולדת. בשפה היהודית הוגדר השינוי כמעבר מ"ברית גורל" אל עבר "ברית ייעוד".

ברית הגורל - ביטאה את הקיום של העם היהודי שתמיד פעל כמיעוט נרדף בארצות הגולה. הברית הזו ביטאה תודעה של הישרדות וזיכרון משותף של העם "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו".

ברית הייעוד - ביטאה את הייעוד הלאומי של האומה המבקשת לממש את התפקיד המיוחד שלה בהיסטוריה ובמשפחת העמים. להיות "עם סגולה".

החברה הישראלית, על כל חלקיה, הדפה לימי הגולה החשוכים את ברית הגורל וקבעה ש"לעולם לא עוד". לא עוד מושמדים ומושפלים. נהיה עם חי בארצו. גם ימי תשעה באב של עשרות השנים האחרונות בישראל התבטאו בפחות בכי על ימי החורבן ויותר מאמץ לשרטוט אופיה של המדינה בשאלת הייעוד. בוויכוח הישראלי שלפני 7 באוקטובר לא היה מקום בכלל ל"ברית הגורל" של העם.

לא דיברנו על פוגרומים, לא רצינו לטפח תודעה של קורבנות, כי אנחנו לא. התווכחנו על "ברית הייעוד". לא מה עשו לנו הגויים אלא מה אנחנו מבקשים להביא לעולם, כבני העם היהודי. ואז התעוררנו ל־7 באוקטובר. בבת־אחת נזרקנו משיח של ישראלים החיים בתחושת כוח לרעידת הלב של יהודים המטולטלים על אדמתם.

הנה, גם כאן באדמת הנגב, שהפכה בזכות חלוצים למעצמה חקלאית, באים שונאי אדם ושונאי ישראל בברוטליות סדיסטית ורוצחים בלי הבחנה. בישראל החופשית והשורשית חווים ילדים תחושת "כצאן לטבח" בלי מעטפת ביטחון והגנה. אבל זה כאן. וכאן זו תחנה אחרונה במסע הנדודים שלנו, של גולה אחר גולה.

כעת החברה הישראלית, על כל חלקיה ממזרח וממערב, זקוקה למנוח לכף הרגל. תחושת העראי אופפת את הכל, את הגוף ואת הנפש. עדיין משפחות חטופים וקרוביהם נמצאים חסרי נשימה ובלי קרן אור אל נוכח הריק הנורא שבחוסר הידיעה. עדיין תושבי הצפון נמצאים במגורים ארעיים וכמהים לבית. עדיין מאות משפחות מלוות את הפצועים שחזרו מהקרב וצריכים ללמוד לפסוע מחדש. ואיש מאיתנו לא באמת יודע מה אומר לנו המחר. ארץ על בלימה.

אז השנה, בליל תשעה באב, נהיה שפופים יותר, רועדים יותר ומתלהמים פחות. אנחנו הרבה, והדמוגרפים עוד מגדילים לתאר את תמונת היהדות, אך לא רק המספר יקבע את ישיבת נכדיי וניניי כאן, אלא שמירה על ברית הייעוד, על המוסר היהודי והאוניברסלי.

השנה נתכנס לתשעה באב שיבהיר לכל העם היהודי שגם כאן, בארץ חמדת אבות, גם כאן זה יכול לקרות. המחשבה ש"ברית הגורל" כבר עברה מן העולם מקורה בגבהות לב ובעצימת העין. עדיין שונאי ישראל קמים עלינו לכלותנו. ולאחר ליל בכי נתעורר בתפילת המנחה ונצעד אל שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי, ונעמוד שם לסיום הצום עם הבטחה ותקווה שנעשה כל שבידינו להיות ראויים לבית הזה.