עיתונאי קטן שלי

משפט אחד שקראתי השבוע בטוויטר גרם לי לתוגה רבתי.

מן הדין שנחלוק בצער.

זה דווקא היה טקסט חיובי, שבא לשבח, אבל הניסוח שלו הצליח ללמד על הרבה דברים במרחב התקשורתי שלנו.

עיתונאי בכיר והגון מבקש להחמיא לשר הספורט מיקי זוהר על השקעתו הרבה בספורט האולימפי. עד כאן הכל בסדר, אבל הציוץ נפתח בעוד כמה מילים שאינן מגוף הטקסט: "מותר גם מילה טובה".

ברגע הראשון חשבתי שיש כאן סיבה טובה לכתב אשמה חריף על נקיטת עמדה מתוך פוזיציה.

ראו נא את זה - כשהוא בא להחמיא למישהו שהאופנה היא לחבוט בו, הוא חייב לסייג ולקשט ולהקדים התנצלות למחמאה.

קצת מזכיר את ה"בלי עין הרע", את ה"אם ירצה ה'", או את ה"נישט שאבעס גערעדט (כאילו לא דיברנו בשבת)", למי שמכיר.

אולי זה נכון, ובוודאי שבמקרים אחרים זה מתקיים וזה נכון, אבל כאן אין זה המקרה.

הסיפור כאן לדעתי הוא יותר טריוויאלי והוא קשור ליסודות שעליהם מושתתת התקשורת אצלנו, ואולי לא רק אצלנו.

זהו מטבע לשון די מוכר ומקובל, צריך לומר. הכותב כתב אותו כמעט בהיסח הדעת והוא נכתב כהתניה פבלובית המקפצת בכל פעם שעיתונאי כותב מילה טובה על מישהו, יהא אשר יהא.

זה נראה לו, עפעס, לא הגון. לא בסדר. זה נשמע לו לא מקצועי.

הן תפקידו הוא לבקר, להכות בשוט, לחשוף עוולות ופגמים. לא לציין לשבח ובוודאי לא להחמיא. על אחת כמה לא לנציג השלטון, ועל אחת כמה ואלפי כמה לנציג השלטון הספציפי הזה.

בשביל מחמאות לא צריך עיתונאים. בשביל זה יש אומרי הן ומלחכי פנכה.

עיתונאי צריך להגיד דברים רעים. ולכו תדעו: אולי עוד באמת מישהו יגלה שמקור המחמאה הוא באיזו שיחת התבכיינות לילית שקיים השר או דוברו עם העיתונאי (לגיטימי לחלוטין משני הצדדים!) ובה ביקש וסחט מילה טובה. כל אלה דוחפים מייד את הכותב לסייג, להתנצל ולהוסיף "בלי נדר".

וואלה? זה באמת צריך להיות כך? עזבו את הנחת היסוד הישנה והנשכחת שעיתונות צריכה להביא את הסיפור ללא שיפוט. אנחנו כבר לא שם.

פוליטיקאים "יאולפו" הרבה יותר טוב באמצעות מינון נכון של מקלות וגזרים, וגם, ואולי הוא עיקר, לשם ניקיונו וטהרתו של אקלים השיח הציבורי

אבל נגיד שתפקידו של עיתונאי הוא לגרום לכך שהשלטון יעבוד טוב יותר. למה מישהו בטוח בכך שהדרך הטובה ביותר להשגת המטרה הזו היא להמטיר זעם וביקורת והררי מרירות על ראש השלטון? למה לא לייצר מבנה הגון של משבחים כשצריך (ללא הסתייגויות) ומבקרים כשצריך?

למה לא נמצא כמעט לעולם טקסט מבקר שנפתח במגילת שבחים - אבל? זה נכון גם מבחינה מקצועית טהורה, גם מבחינת האפקטיביות של הסיקור - פוליטיקאים "יאולפו" הרבה יותר טוב באמצעות מינון נכון של מקלות וגזרים, וגם, ואולי הוא עיקר, לשם ניקיונו וטהרתו של אקלים השיח הציבורי.

ביקורת תמידית, כשיטה, כשליחות, מייצרת רוח רעה שהופכת להיות ברירת מחדל.

אפשר לנסות גם אחרת.