הכיס שינצח בקרב

החדשות אודות הירידות החדות בבורסות העולמיות וגם בבורסה בישראל מתפרסמות בדרך כלל במדורי הכלכלה.

שכניי למדור בוודאי יעסקו בפוליטיקה או באיום האיראני, נושאים חשובים מאוד לכל הדעות, בעיקר כי בישראל קיימת הפרדה: "המדינה תעשה והכלכלה תתיישר" - ביטוי צרפתי שהפך לקלישאה ישראלית.

חצי מהפוליטיקאים שאני פוגש אומרים בזעם "אכפת לי מהתיישבות או ביטחון או חינוך, מה אתה בא אלי עם כלכלה עכשיו?".

אך הכלכלה והמדינה אינן נפרדות, ולא רק שאינן נפרדות - הן אותו הדבר. המדינה אינה הפוליטיקאים שלה, המדינה היא סך אנשיה, ואנשים אלה מתקשרים ביניהם על ידי הכלכלה. היכולת שלנו לנצח במלחמה הנכפית עלינו תלויה בעיקר בעוצמת הכלכלה שלנו.

כלכלה עוצמתית, כזאת שיכולה לממן מלחמות ארוכות לצד בריאות, חינוך ורווחה, לא מתקיימת כתוצאה מפקודה הניתנת על ידי פוליטיקאי - כלכלה היא יכולת הייצור המצרפית של אנשיה, מה שקרוי פריון העבודה. בניית פריון עבודה גבוה הוא הליך חמקמק עבור פוליטיקאים רבים, אשר מתנדבים לשפוך כסף על מי שהם מאמינים שינצחו במשחק הכלכלי. הבעיה היא שהליך כזה הוא בלתי אפשרי.

עוד לפני קום המדינה ביקשו יזמים את כספו של היישוב הישן לתמוך במיזמים שלהם, וקיבלו. פרויקטים של חקלאות ותעשייה מומנו בנדיבות, על חשבון משלם המיסים ועל חשבון הדורות הבאים, בצורה של חובות ומלוות. במקביל הוקמו ארגונים כמו מכון הפריון, כאילו יוזמה וחריצות הם משהו שיכול לצאת ממתקן ממשלתי.

מרבית המיזמים האלה - כמו מפעלי הטקסטיל, מכוניות הסוסיתה והשימורים - שאבו את האיכות האנושית לטובת פריון נמוך ומסובסד. הליך שנמשך עד היום. מה שמביא אותנו לאינטל הקורסת, שעומדת לפטר אלפי עובדים בישראל. למרות ההילה, מפעלי אינטל שהוקמו כאן לא העלו את הפריון, לא תרמו לפריפריה, ויצרו מקומות עבודה בשכר נמוך יחסית להייטק, וזה אחרי הטבות המס והסבסודים.

במובן זה לא היתה ההחלטה להביא את מפעלי אינטל לישראל שונה מהתמיכות ארוכות השנים בתעשיינים אחרים. ה"השקעות" האלה עלו יותר כסף ממה שתרמו. תעשייה חזקה (כמו תעשיית התוכנה) לא היתה זקוקה מעולם לקביים ממשלתיים, יזמים תמיד שמחו לממן פרויקטים מצליחים, פוליטיקאים תמיד שמחו לממן פרויקטים שמביאים קולות.

פרויקט מצליח אשר חייב שפקיד שומה ייקח את כספה של גברת כהן מחדרה ויעביר למפעל כדי שיחזיק מעמד - הוא לא פרויקט מצליח אלא פרויקט מסחטת כספים מהמדינה.

חוקים כמו חוק עידוד השקעות הון, חוק העדפת תוצרת הארץ, או חוק שיתוף פעולה תעשייתי - שואבים את כספם ממסעודה משדרות לטובת איזה טייקון שמבטיח לייצר מקומות עבודה (שכמובן נוצרים באופן טבעי). יוקר המחיה בישראל הוא פעמים רבות תוצאה של העברת כספים לאלה הנהנים מסבסוד כבד וניסיונות דווקא לייקר את המחיה.

אחרי שהבנו שהמדינה לא יכולה "לבחור מנצחים" ו"השקעותיה" בתעשייה הן לא יותר מהעברת משאבים ממשלם המיסים לטייקונים, אנחנו שואלים מה נשאר?

חוקים כמו חוק עידוד השקעות הון, חוק העדפת תוצרת הארץ, או חוק שיתוף פעולה תעשייתי - שואבים את כספם ממסעודה משדרות לטובת איזה טייקון שמבטיח לייצר מקומות עבודה (שכמובן נוצרים באופן טבעי)

התשובה טמונה במפעל אחר: מפעל החינוך. עתידה של המדינה, כלכלתה ופריון העבודה של אזרחיה הוא פונקציה של איכות החינוך. ההחלטה החשובה של שר החינוך יואב קיש לפתוח את מערכת החינוך למורים מצטיינים שאינם תלויים בוותק ובהסכמים קיבוציים הסתדרותיים מעידן האבן היא אולי ההחלטה הממשלתית החשובה ביותר השנה.

מורים מצטיינים מייצרים תלמידים מצטיינים שהופכים לאזרחים אשר תרומתם לכלכלה גבוהה מכל מפעל ממשלתי מסובסד. חוקים פרוטקציוניסטיים עולים למדינה מיליארדים, כובלים עובדים לחברות כושלות ותוקעים את הפריון. צריך לבטל אותם ולהעביר את הכסף למורים מצטיינים בחינוך. הרווח יהיה כפול, ואת הפירות כולנו נקצור.