העולם חזר למלחמה הקרה

"המלחמה הקרה" פרצה בטרם הגיעה מלחמת העולם השנייה לסיומה ב־1945. רוסיה הסובייטית התעלמה משותפותה עם אמריקה ובריטניה במיגור הנאציזם, והתמקדה בכיבוש מדינות באירופה.

היא השתלטה על המדינות השכנות לה. חלקן סופחו אליה, ובאחרות הוקמו ממשלות קומוניסטיות במעמד של שפחות מדיניות. יוסף דז'וגשווילי סטלין לא ידע שובע, וחתר תחת המשטרים הדמוקרטיים בטורקיה וביוון ואפילו בצרפת, ונכשל במהלך אלים של מצור לדחיקת רגלי המערב מברלין.

ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל אמר כי "מסך ברזל ירד על אירופה" והמליץ לפעול להפלת המשטר הסובייטי, אשר שש שנים קודם לכן היה עדיין בעל ברית לאדולף היטלר. הדיפלומט המזהיר ג'ורג' קנאן עיצב בעבור ארה"ב את מדיניות "הבלימה". הנשיא הארי טרומן פעל בהתאם ומנע את נפילת טורקיה ויוון בידי הקומוניסטים.

על יסוד זה הקים המערב הדמוקרטי את ברית נאט"ו, וכמה שנים לאחר מכן הגיבו הרוסים בהסכם נוגד שנשא את שמה של ורשה. המלחמה הקרה קפאה. נוצר שיווי משקל כפוי, שהיה נחוץ דיפלומט מקורי כהנרי קיסינג'ר כדי לקיימו לאורך זמן.

קריסתה של ברית המועצות ב־1989 - תחילה לחיוב ולאחר מכן לאו דווקא - שינתה את פני העולם. עתה, מצויד בנשק יותר קטלני, חזר העימות למצב ששרר אחרי מלחמת העולם השנייה. התפנית אירעה על רקע חולשה אמריקנית. ברק אובמה התחייב להפעיל את הצבא האמריקני בזירה הסורית, שבה כיכבו באלימות גורמים איראניים, והכזיב. העולם לא עניין אותו. גם דונלד טראמפ עצם עיניים כאשר איראן תקפה בטילים את סעודיה, ואמריקה עברה על כך לסדר היום כמי שכפאה שד.

טראמפ הושפע ממהלך שגוי של בנימין נתניהו, ביטל את הסכם הגרעין עם איראן ולא עשה דבר כדי לבלום את האייתוללות. מצב רע הפך לגרוע. בעשותו כן, העניק לאיראן חופש פעולה בינלאומי לחתור לייצור נשק גרעיני.

לעומתו, ג'ו ביידן חיזק את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. הוא סייע לאוקראינה להתגונן מפני התוקפנות של ולדימיר פוטין, והצליח בכך חלקית למרות התנגדות הבדלנים בארצו, ובהם גם המועמד הנוכחי לתפקיד סגן הנשיא מטעם הרפובליקנים, הסנאטור ג'יי די ואנס. ביידן גם לא הותיר ספקות שאם סין תפלוש לטייוואן היא תמצא מולה צבא אמריקני. מעל לכל מצוי הסיוע הביטחוני והמדיני שהעניק וממשיך להעניק לישראל במלחמה שנפתחה מעזה באוקטובר 2023.

ובעיקר, אלמלא התעקש נתניהו למנוע את השתתפות הרשות הפלשתינית בין הגורמים הערביים שייטלו לידיהם את ניהול עזה במקום חמאס - היתה קמה ביוזמת ביידן ברית אסטרטגית ראשונה במעלה בחשיבותה של ארה"ב, מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וישראל כדי לבלום את התוקפנות האיראנית המאיימת על כל האזור.

ביידן לא הותיר ספקות שאם סין תפלוש לטייוואן היא תמצא מולה צבא אמריקני. מעל לכל מצוי הסיוע הביטחוני והמדיני שהעניק וממשיך להעניק לישראל במלחמה שנפתחה מעזה באוקטובר 2023

ואילו טראמפ מאותת כי לא יחוש לעזרת אוקראינה, אף שהיא קורבן לתוקפנות מטעם פוטין. יתרה מזאת, ב"ניו יורק טיימס" נכתב לפני כמה ימים כי טראמפ רואה את ארה"ב כחברת ביטוח. אם אירופה הדמוקרטית תשלם יותר בעבור הפוליסה - ארה"ב תעניק לה הגנה (אם כי לגופו של עניין, תביעתו שאירופה תגדיל את חלקה במימון נאט"ו מוצדקת).

כל זה אינו נוגע ישירות לביטחונה של ישראל. הדעת נותנת כי טראמפ וואנס יתמכו בה בלב שלם למרות חריקות ביחסים. גם במפלגה הדמוקרטית מצויה עדיין תמיכה ניכרת (שהולכת ופוחתת) בישראל. אך אם יחליש טראמפ את הזיקה לנאט"ו ולטייוואן, ולא יחתור לכונן את הברית הישראלית־סעודית־אמריקנית מפני שממילא הוא נוטה לצמצם את נוכחות ארה"ב במזרח התיכון – תהיה לכך השפעה רעה על יכולתו של צה"ל להרתיע מדינות עוינות.

הדמוקרטיה זועקת לטרומן, צ'רצ'יל, קנאן וקיסינג'ר חדשים.