י"ז בתמוז הוא יום קשה לישראל. על פי המסורת, היום, לפני אלפי שנים, נפרצו חומות ירושלים בדרך להחרבת הבית הראשון והשני.
מלחמות אחים, בשילוב אויב משותף מבחוץ, הביאו להבקעת הריבונות הישראלית - פעמיים. זהו מועד זיכרון ותענית שננעץ בלוח השנה כדי שנזכור את שקרה לנו, שלא יחזור חלילה בפעם השלישית.
והנה, 23 ביולי 2024, אלפי שנות אור מימי בבל של נבוכדנצר ורומא של טיטוס, שוב החברה הישראלית נמצאת במשבר קשה וכואב, נאבקת על הקיום שלה מבפנים ומבחוץ.
120 חטופים וחטופות תחת ציפורני חמאס בעזה. חיילינו לוחמים כל העת להכרעת אויב אכזר מדרום. עשרות אלפי ישראלים עודם מפונים מבתיהם בצפון. המתחים הפנימיים בתוך החברה הישראלית קשים ועמוקים. הקרע, הפילוג וחוסר האמון חסרי תקדים. כל קבוצה מאשימה את האחרת במצב שאליו הגענו.
לא רק זכר החורבן טבוע בספר הספרים שלנו, אפשר למצוא בו גם רמז לכיוון הנכון אשר אליו יש לנווט בתוך המציאות הקשה שבה אנו חיים. בימי הנביא זכריה הגיעה חבורה ממקימי ירושלים המתחדשת ושאלה אם יש צורך בצום על חורבן הבית הראשון, עכשיו כשמוקם הבית השני. הם בוודאי הרגישו מודרניים וטובים מאחיהם שנכשלו בניסיון הראשון. אולי צריך להפוך את היום הזה למועד שמחה וששון?
הנביא זכריה כעס על הנציגים שפנו אליו ואמר שענייני צום על חורבן הבית אינם קשורים לאלוהים, אלא לחברת בני האדם. הנביא גלגל את האחריות בחזרה לפתחם של נציגי הציבור - עליהם לבחור ולהחליט כיצד לזכור את היום.
אבל יותר מזה, זכריה אמר להם שהם מתעסקים בדבר הפחות חשוב. הצום הוא לא העניין, יש דבר־מה חשוב ממנו. אם תקימו בארץ ישראל לא רק ריבונות, אלא גם חברה מוסרית וצודקת יותר, אמר הנביא לשואלים, אז יהיה זה באמת בגדר תיקון וניצחון.
"כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו׃ וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם".
אך מקימי ישראל של אז הפנו עורף לייעוד שנתן להם הנביא, והבית נחרב.
אנו נמצאים כיום במלחמה קיומית על מדינת ישראל. ציונות 2024, בדומה לימים ההם, מורכבת גם כיום מהגנה עיקשת, בחירוף נפש, על הבית המשותף מול אויבים הרוצים להשמידנו, וגם מיצירתה של חברת מופת ישראלית, בתוך גבולות הארץ - כדי שנהיה ראויים לאלו המקריבים את חייהם למעננו.
המתחים והשסעים העמוקים בין הקבוצות השונות והמגוונות החיות בישראל הם לא דבר חדש. המפתח לאיחוד, לאיחוי ולריפוי החברה טמון גם הוא אצל הנביא זכריה, שככל הנראה כבר התמודד עם מצב דומה: "צוֹם הָרְבִיעִי (צום י"ז בתמוז)... יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
מתי יהפוך זיכרון חורבן הבית למועד ששון ושמחה? כאשר האמת והשלום יאהבו.
זכריה אמר שהצום הוא לא העניין, יש דבר־מה חשוב ממנו. אם תקימו בארץ ישראל לא רק ריבונות, אלא גם חברה מוסרית וצודקת יותר, אמר הנביא לשואלים, אז יהיה זה באמת בגדר תיקון וניצחון. אך מקימי ישראל של אז הפנו עורף לייעוד שנתן להם הנביא, והבית נחרב
לא די בכך שכל קבוצה תדבק באמת שלה, ובצדק שלה, "ייקוב הדין את ההר". חרדים וחילונים, ימין ושמאל, פריפריה ומרכז ועוד - על כל הקבוצות לחיות לאור האמת שלהן, אבל גם לאור השלום. לדעת להתפשר, לחבר, לוותר, להיות חלק מחברה כללית אחת. גם אמת, וגם שלום.
זו הנוסחה של הנביא, שעדיין לא הגיעה לכדי הגשמה. עד אז נצטרך להוסיף ולזכור את י"ז בתמוז ואת ט' באב, את חורבן הבית, כדי שלא ישוב חלילה.
אבל חשוב לזכור - לא הצום הוא העיקר, כי אם הפיכתה של ישראל לבית לכלל חלקיה, חברה מוסרית וצודקת, חלום הדורות.
זכרו את זכריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו