מי מהמר על החיים שלנו?

בכל קניון ובכל משחקייה יש מין מכונת מנוף כזו, שמכניסים בה חמישה שקלים, מזיזים זרוע רובוטית ובטוחים שאם רק נכוון נכון - היא תצליח לשלוף בובת פרווה. כילד יכולתי לבהות באנשים משחקים שעות, אך אף פעם לא שיחקתי. אולי כי יש לי חרדת הפסד, אולי כי סתם לא היו לי חמישה שקלים למשחק.

התחושה של שנאת ההימורים מלווה אותי כל חיי. מעולם לא מילאתי טופס לוטו ולא גירדתי כרטיס חישגד. תורים ארוכים מול דוכני פיס תמיד יצרו אצלי תחושת זרות. שמונה מיליארד שקלים מוציאים אזרחי ישראל על הימורים מדי שנה, ומפעל הפיס אלוף בלהחזיר לזוכים כמה שפחות. שיעור הזכיות מתוך ההכנסות נמוך באופן מיוחד. ועדיין, עם ישראל עומד בתור כדי להשתתף בהגרלות.

בעולם העסקי, הימורים הם חלק מתוכנית עסקית. אצלנו זה לא המקרה. ישראל היא מעצמת טכנולוגיות הימורים ואפליקציות הימורים; גם בחברות מבוססות, שיטת מצליח אינה אלא הימור שלקוח טיפש או עצלן או שאינו מודע לכללים בוחר לנקוט

המדינה מרוויחה מההכנסות, ולמרות זאת גם מסבסדת את ההגרלות האלה בשלטי פרסום, במתן קרקעות ייעודיות לדוכנים ובמתן אפשרות למנגנון הפיס להתנהג כמדינה בתוך מדינה, ולחלק פרסים ומלגות לאמנים ולסטודנטים כחלק ממכונת יח"צ משומנת. כנראה הסידור הזה לא מפריע לאף אחד.

מנגנוני ההימורים בנויים על דפוסי הונאה עצמית: אנחנו קונים חלב ולחם בסופר ומתלוננים, אבל "ממלאים לוטו" או "מגרדים" כאילו לא מדובר בהוצאת כספים, אלא במשהו דמוי הביטוח הלאומי.

עם השנים הבנתי כמה ההימורים נטועים עמוק בתרבות הישראלית: "מחיר למשתכן" היא הגרלה של 25 מיליארד שקלים בתצורה של דירות, עם עשרות אלפי "זוכים". גם כאן, כדי להחביא את העלות העצומה, המדינה נקטה תרגילים חשבוניים וסבסדה את הדירות באמצעות "הנחות במחירי הקרקע" - כסף אמיתי שלא נכנס לקופת המדינה ותרם לגירעון העצום.

כמה עלו למדינה 25 מיליארד השקלים שחולקו לזוכים? יותר מ־50 מיליארד. אלה 50 מיליארד שצריך היה לקחת בתשלומי מס הכנסה ומע"מ יותר גבוהים, או 50 מיליארד פחות לחינוך, לבריאות או לרווחה.

מה אכפת לך כמה זה עלה, אומרים לי המהמרים, העיקר שמישהו זכה. לפני כמה ימים חשפו ב"גלובס" שהפער בין דירת שלושה חדרים בבני ברק ב"מחיר למשתכן" לדירה זהה בשוק החופשי הוא יותר ממליון שקלים. ה"רווח" הזה לא נוצר בוואקום - אלה מיליון שקלים שמומנו בידי מס הכנסה ומע"מ ונמסרו למשפחה בודדת, בדיוק כמו בהגרלה של מפעל הפיס. עכשיו תכפילו בכמה עשרות אלפי דירות - ותבינו את עומק הבור.

אלא שבעולם העסקי, הימורים הם חלק מתוכנית עסקית. אצלנו זה לא המקרה. ישראל היא מעצמת טכנולוגיות הימורים ואפליקציות הימורים; גם בחברות מבוססות, שיטת מצליח אינה אלא הימור שלקוח טיפש או עצלן או שאינו מודע לכללים בוחר לנקוט.

יש רושם שכל חברה שנייה מהמרת שהלקוח לא יודע משהו - אם זה בביטוח, בתקשורת או בהשקעות. יותר מ־12 מיליארד שקלים עוברים מהכיס של הציבור הישראלי למתווכים פיננסיים עבור שירותים מיותרים, או סתם בהפקעת מחירים.

דמי ניהול מקסימליים בפנסיה הם 6% בשיטת מצליח וכ־1% למי שמרימים טלפון לחברה - פי שישה יותר על אותו המוצר.

גם הפוליטיקה שלנו מלאה במהמרים, מאז אוסלו ועד היום. "ניתן להם הכל, ואם זה לא יסתדר - ניכנס בהם". הקונספציה היא ההימור הגדול שלנו. באוסלו הימרנו שאם ניתן רובים נקבל שקט, וקיבלנו אוטובוסים מתפוצצים. בהתנתקות הימרנו שאם נצא מעזה ונממן אותה היא תהפוך לסינגפור של המזרח התיכון, וקיבלנו את 7 באוקטובר. עכשיו אנחנו מהמרים שאם נלך לעסקה ולהפסקת אש זה לא יתפוצץ לנו בפנים. "משם כבר נעשה חושבים", אמר לפיד. נהמר עכשיו, נחשוב אחר כך.

מדינת ישראל ומנהיגיה מאוד אוהבים להמר, אבל מה שישראל צריכה זה לעבור סדנת גמילה מהימורים וסדנת התמכרות לעבודה קשה. סדנה לחשיבה וסדנה להכרה במציאות.