להוציא את השב"כ מעזה

הפיאסקו של שחרור מנהל ביה"ח שיפא ממעצר חשף את הדם הרע בין האישים והגופים האמורים לכאורה לנהל יחד, בשיתוף פעולה, את המלחמה בחמאס. לצד ענייני אגו וחשבונות אישיים ופוליטיים, מדובר בסבך ואפילו בכאוס מובנה, הנעוץ בעובדה שלאורך השנים הופקדו על הטיפול ברצועה ובחמאס גופים שלכל אחד מהם אחריות, וממילא גם ראיית עולם ואינטרסים משלו.

כך, בתוככי צה"ל, שבו מתאם פעולות הממשלה בשטחים עובר לפיקוד דרום, אמ"ן והמטכ"ל; וכך במערכת הביטחון, שבה פועלים במקביל צה"ל, השב"כ ועתה גם שב"ס. אבל יש עניין נוסף: אחריות השב"כ לניהול המלחמה בחמאס - דבר הנראה לנו מובן מאליו, ובכל זאת ראוי שיעורר שאלות, ואף דיון נוקב. מדובר באנומליה היסטורית, שמקורה במציאות שאחרי מלחמת ששת הימים, אלא שאנומליה זו נמשכת עד לימינו בלא שמישהו ייתן דעתו עליה, והיא בלא ספק תרמה למחדל 7 באוקטובר.

השב"כ הוקם בראשית שנות ה־50 כגוף האחראי לסיכול של ריגול זר ושל חתרנות וטרור מבית, לצד אחריותו על אבטחת אישים, מוסדות ומתקנים. אלה היו משימות של סיכול ומניעה, ולא של ניהול מלחמה נגד צבא אויב. לאחר מלחמת ששת הימים, משהשתלטה ישראל על איו"ש ועל רצועת עזה ומצאה עצמה מתמודדת עם טרור פלשתיני, הופקדה האחריות על סיכול טרור זה בידי השב"כ. זו הפכה עם השנים למשימתו העיקרית.

כל עוד היה מדובר במאבק בטרור בודדים וחוליות שפעלו מתוככי אוכלוסייה פלשתינית שרובה שמר על השקט - אפשר היה להבין מדוע השב"כ הוא הנושא בעול: היו לו המומחיות והניסיון בהתמודדות עם חתרנות וטרור בתוך ישראל. אבל כשהטרור הפלשתיני הפך לטרור מאורגן, ואף טרור של המונים, העגלה החלה לחרוק.

נורות אזהרה הבהבו עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה נוכח כישלונו של השב"כ לחזות אותה. הרי הוא היה עסוק בספירת העצים - התמודדות עם פיגועי טרור נקודתיים, ולא ראה את היער - מה שמתרחש מתחת לפני הקרקע ברחוב הפלשתיני.

השינוי המשמעותי התרחש בשני העשורים האחרונים, כשעזה התנתקה מישראל וקמה בה מדינת חמאס עם צבא לכל דבר. אך המערכת הישראלית, ובראשה השב"כ, לא הפנימה את משמעות השינוי, והוסיפה לחשוב על חמאס במונחים של ארגון טרור שכוחו בהפעלה של חוליות המבצעות מתקפות טרור נקודתיות או משגרות טילים לעברנו.

אפשר להבין את הטעות. השב"כ לא קם ונבנה כגוף המיועד להתמודד עם צבא אויב - לא כל שכן עם מדינת אויב. אחרי הכל, איש לא מצפה שהשב"כ יתמודד מודיעינית ומבצעית עם איראן או עם סוריה, ואפילו לא עם חיזבאללה. להתמודדות כזו צריך יכולות שונות מאלו הנדרשות לטיפול בחתרנות ובטרור, ובעיקר נדרשת גישה מחשבתית אחרת, וכן מערכת שתדע לאסוף ולנתח את המידע על אודות האויב וצבאו.

גדולתו של השב"כ היתה בשנות ה־60 וה־70, ביכולתו לפעול בקרב האוכלוסייה הפלשתינית ולהפעיל רשת של סייענים וסוכנים שאפשרו לו להחזיק אצבע על הדופק הפלשתיני ולהתמודד עם טרור הבודדים. יכולת זו אבדה עם הנסיגה וההתנתקות מהרצועה, גם בשל העדיפות שניתנה לטכנולוגיה שנראתה מפתה וזוהרת, וככזו שמייתרת את הפעלת הסייענים והסוכנים.

השב"כ לא קם ונבנה כגוף המיועד להתמודד עם צבא אויב - לא כל שכן עם מדינת אויב. אחרי הכל, איש לא מצפה שהשב"כ יתמודד מודיעינית ומבצעית עם איראן או עם סוריה, ואפילו לא עם חיזבאללה

וכך הוסיף השב"כ להתייחס לחמאס כאל ארגון טרור - וזאת שעה שבפועל קמה בעזה מדינת חמאס, שלה צבא שתכנן וביצע מתקפה צבאית כוללת שגרמה לנזק גדול יותר ממתקפתם של צבאות מצרים וסוריה באוקטובר 1973.

מאליה עולה השאלה אם לא ראוי לבחון את ייעוד השב"כ ואת משימותיו, אם נכון שהוא שיוסיף לנהל את המלחמה בחמאס, ואם כן - אם לא נדרש בדק בית שיאפשר לו לעמוד באתגר.