הלוחמים השקופים של כיתות הכוננות

השבוע נפצע קשה דודי לב, חבר כיתת הכוננות של מטולה, יחד עם חבר נוסף. טיל נ"ט שירה חיזבאללה פגע בהם. דודי וחברו ליוו משפחה ממטולה שהבית שלה נפגע מטיל. המשפחה ביקשה רק להציל את האלבומים ולשלוף אותם מהבית במהירות. בדרכם הביתה נורה טיל בכינון ישיר אל הרכב האזרחי שבו נסעו - והם נפגעו.

דודי הוא אחד מהמאות הבודדות של התושבים שנשארו ביישובי הצפון הריקים כדי להגן על הבית ונשכחו מהציבוריות הישראלית, הלוחמים השקופים. אלה הם אנשי כיתות הכוננות.

אם כיתות הכוננות הן חוד החנית - הן צריכות ציוד מתאים והכשרה מתאימה, וכמובן יחס מתאים מהמדינה ומהציבור. לא יכול להיות שנתעורר בוקר אחד לאותן הכותרות מהעבר, שלפיהן משרד הביטחון וצה"ל החליטו לקצץ נשקים או לצמצם כוח אדם, בלי לשתף את המועצות המקומיות ואת אנשי כיתות הכוננות עצמם בקבלת ההחלטות

ב־7 באוקטובר נאלצו תושבי הצפון לעזוב את בתיהם, ואנשי כיתות הכוננות נשארו להגן על הבית. כ־22 תושבים בכל יישוב, בערים אולי קצת יותר, נותרו להילחם על הגבול לצד הצבא. מאז הם שם, ברצף, בבית אבל בלי הבית, כי המשפחות שלהם מזמן נעקרו למקום אחר והפרנסה הלכה.

מדינת ישראל יצרה את כיתות הכוננות כחלק ממודל ההגנה האזרחית המרחבית, כדי לתת מענה מקומי לאיומים מיידיים עד שיגיעו הכוחות הגדולים של הצבא. מדינת ישראל לא יכולה להיות בכל מקום כל הזמן, ולכן חייב להיות מענה אזרחי מיידי. לשם כך הוקמו כיתות הכוננות. זהו מודל ההפעלה גם ביהודה ושומרון, בקו התפר, בגולן ובבקעה, וכך גם היה המודל בדרום ובגבול הצפון.

אך תשעה חודשים לתוך האירוע המטורף שאנחנו נמצאים בו עכשיו, כיתות הכוננות הפכו מפתרון מיידי לפתרון קבע. רכיב הזמן פה הוא קריטי. אנו עדים להתפרקות המדינה מאחת מהחובות הבסיסיות שלה: ביטחון. אנשי כיתות הכוננות הם חוד החנית, מגש הכסף, אבל לי חשוב להפנות את הזרקור לאנומליה שנוצרה בתוך העיוות שבו פונו אנשי הצפון מבתיהם ועולמם התערער.

את מודל כיתות הכוננות חייבים להתאים למציאות הזאת, ולא רק "לזרום" עם מה שקורה עכשיו. המודל צריך להיות מותאם למציאות המתחדשת שנכפתה עלינו. אם כיתות הכוננות הן חוד החנית - הן צריכות ציוד מתאים והכשרה מתאימה, וכמובן יחס מתאים מהמדינה ומהציבור. לא יכול להיות שנתעורר בוקר אחד לאותן הכותרות מהעבר, שלפיהן משרד הביטחון וצה"ל החליטו לקצץ נשקים או לצמצם כוח אדם, בלי לשתף את המועצות המקומיות ואת אנשי כיתות הכוננות עצמם בקבלת ההחלטות.

כך, כמעט בלי ששמנו לב, חזרנו לימי חומה ומגדל, כשהתושבים מגינים על הבית שלהם, ולא המדינה הגדולה. מודל היאחזויות נח"ל משודרג, שבו יישובי הספר מגשימים את חזון נחמיה: "באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח". התיישבות ובנייה לצד אחיזה בנשק. אנשי כיתות הכוננות, הלוחמים השקופים, נשארו שם, והציבור הישראלי כמעט לא רואה אותם בשטף החדשות והידיעות.

הם נמצאים בכל מקום ובכל נקודה, הם מעבדים את הקרקע ואת השדות שעוד נשארו, מלווים תושבים אבודים ומתגעגעים לבית, מכבים שריפות בידיים חשופות ופשוט מגינים על הבית. לוחמים כתף אל כתף לצד כוחות צה"ל, ומהווים את הלב הפועם של הציונות.