כשהמנגנון משתלט על האידיאל

יש כת מוזרה בישראל - הדוארנים, אנשים שללכת לדואר זה פולחן דתי עבורם. יהודים הולכים לבית הכנסת, נוצרים לכנסייה - דוארנים לדואר.

אנחנו נמצאים בתקופת מלחמה וחוסר יציבות פוליטית, אבל הדוארנים בשלהם: מכיוון שהדואר (השירות) הוא קריטי, סניף הדואר הוא מבנה הפולחן. ומבנה הפולחן הוא מרכז הקהילה, ולכן פגיעה במרכז הקהילה היא פגיעה בקהילה ובחוסן החברתי. בהתייחסו להליכי הפרטה (בספריות ובדואר), אחד מהדוארנים כתב בטוויטר: "השריד הכמעט אחרון של קהילתיות וציבוריות".

הדואר מעולם לא היה גוף "קהילתי", אלא הוא היה, ועודנו, כורח. הקהילה הגיעה לדואר כי לא היתה לה ברירה, לא כי זה היה מוסד פולחני. אף אחד לא הלך לדואר כדי לפגוש חברים ומשפחה או כדי לשמוע דרשה דתית - הלכנו לדואר כי רק שם אפשר היה לשלם חשבונות חשמל וטלפון או לקבל חבילות.

אבל האמת הפשוטה על כך שהדואר הוא כורח, מונופול ממשלתי כושל עם שעות פתיחה הזויות ותורים ששורפים לאזרחים עשרות מיליוני שעות עבודה ומנוחה בשנה, לא מזיזה לדוארנים. הכלי המרכזי בידיהם הוא האוסטלגיה - הלחם גרמני של המילים אוסט (מזרח) ונוסטלגיה.

האוסטלגיה היא הגעגוע למזרח גרמניה: לא היה אוכל או שכר, כן היו דיקטטורה ומשטרה חשאית שיכולה לקחת אותך באמצע הלילה. היתה גם סיביר - אבל היתה תחושת שייכות, וזה מה שחשוב. לא חשוב כמה הדואר היה מחריד במשך כל עשורי קיומו, הדוארנים החליטו שפעם היה טוב ושהמוסד חשוב - אז תשתקו ותסגדו.

כורח, אילוץ, הופך עם השנים למנגנון. המנגנון צובר כוח, והכוח משמש את המנגנון לשימורו העצמי. גם אם הכורח נותר, הוא הפך למטרה משנית ולפעמים לתירוץ, והמנגנון הפך לתכלית. מדינת ישראל וצה"ל הוקמו כי היה כורח. הקמנו פה מדינה לא כדי שתהיה לנו מדינה, אלא כדי לקבל את מה שמדינה אמורה לתת - ביטחון, רווחה, חירויות וחיי לאום.

מגילת העצמאות די ברורה בעניין הזה: בארץ ישראל קם העם היהודי, הוא הוגלה, הוא מעוניין בבית לאומי במולדתו, ולכן אנחנו מקימים מדינה שתספק לנו, העם, את הריבונות שאנחנו מעוניינים בה. הריבונות, ולא מנגנוני המדינה, היא תכלית קיומה של המדינה. האמת הפשוטה הזו נשכחה וכמעט הוכחדה בשיח הפוליטי הישראלי. הריבונות האישית והעממית הוחלפה במילים המאדירות את המנגנון, כמו "ממלכתיות" או "דמוקרטיה".

פוליטיקאית באה אלי לקושש קולות, בטענה שהיא מייצגת את הטוב המשותף ומאמינה בערכי הדמוקרטיה והממלכתיות ש"יקרים וחשובים לנו כל כך". כמה שניסיתי, לא הצלחתי להסביר לה שדמוקרטיה היא כלי, שממלכה היא כלי, ושריבונות, עצמאות וחירות הן ערכים ויעדים. היא הסתכלה עלי בעיני עגל. להיות בכנסת זו המטרה שלה. למה? אין לה תשובה. אני די בטוח שהיא תצליח להשיג את מטרתה. כל עוד אנשים מתבלבלים בין מנגנון לבין תכלית המנגנון - המנגנון ישמר את כוחו ויתעלם מהתכלית.

אנחנו נמצאים בתקופת מלחמה וחוסר יציבות פוליטית, אבל הדוארנים בשלהם: מכיוון שהדואר (השירות) הוא קריטי, סניף הדואר הוא מבנה הפולחן. ומבנה הפולחן הוא מרכז הקהילה, ולכן פגיעה במרכז הקהילה היא פגיעה בקהילה ובחוסן החברתי

שירות צבאי בישראל הוא כורח. מדינת ישראל זקוקה לכוח צבאי רב, ולכן יש בישראל שירות חובה. ללא שירות חובה, הצבא יהיה קטן מכדי לבצע את משימות הביטחון. השירות הצבאי אינו התכלית - הביטחון הוא התכלית, והשירות הצבאי הוא המנגנון שאיתו אנחנו משיגים את התכלית.

שירות לאומי קם כסוג של סידור התנדבותי למי שלא מתגייסים. אין בו כורח, זו מסגרת התנדבותית. ועדיין, בשביל שימור מנגנוני כוח, גם חילונים וגם חרדים מעוניינים להפוך את השירות הלאומי לחובה כתחליף לגיוס. התכלית (ביטחון) נשכחה, אך המנגנון (אלפי עובדים בחינם לעמותות מקורבים) נשאר, ואף מעוניין להתחזק סביב חוק הגיוס. אם שירות לאומי יהווה תחליף חובה לשירות צבאי, המשק יאבד עשרות מיליארדי שקלים, מקורבים יתעשרו, ואנחנו נהפוך לסוג של רוסיה שבה חיי אדם הם מטבע עובר לסוחר - בשם הממלכתיות, כמובן.