ממשלת ישראל בחרה בציניות במקום בציונות, אלא שלא ברור על חשבון מי הבדיחה - המשפחות השכולות? המילואימניקים המותשים? או אולי תלמידי י"ב שעומדים משתוממים אל מול מי שעתידים לשלוח אותם לשדה הקרב?
הציבור המשרת על סף ייאוש. תחושות האובדן והכאב מייצרות זעם קדוש ומוצדק. במקום לקדם חוק גיוס היסטורי - ממשלת ישראל מנציחה את העוול ופוגעת בביטחון הלאומי. אבל רגע לפני שגם סוגיית הגיוס מקוטלגת כמאבק של מחנה "השמאל" או כ"מחאת קפלן", אולי ניתן לראות כאן סימפטום לבעיה שורשית ועמוקה יותר בחברה הישראלית.
במדינת ישראל חיים ופועלים ארבעה "שבטים" מרכזיים, שלכל אחד מהם זהות וחזון לגבי דמותה: דתי, חרדי, ערבי וחילוני. השונות מביאה לא אחת לקרע בין התפיסה השבטית לתפיסה הכלל־ישראלית. לכל אחד מאיתנו יש תפיסה עצמית כפולה - כישראלים, אבל גם ואולי בעיקר כבנות ובנים לשבט שאליו נולדנו ושבמסגרתו התחנכנו. אך לא מדובר רק בשונות סוציולוגית, שכן מנגנון ההפעלה הפוליטי מתמרץ ואף מתגמל אותנו להעצים את הזהות המגזרית.
מדינת ישראל מנהלת ארבעה חוזים של זכויות וחובות, בבחינת "אמור לי מהי זהותך ואומר לך מהם התקציבים המגיעים לך ומהי המדיניות שתופעל לגביך". השירות הצבאי הוא הביטוי האולטימטיבי לחוזה הנפרד של השבטים - חובה או פטור, משך השירות ומסלולים מגזריים ייחודיים.
לכך ניתן להוסיף הבדלים עמוקים יותר, לעיתים סמויים מן העין, אך שהשלכותיהם מרחיקות לכת, כמו מערכות חינוך נפרדות.
כך, אף שמעולם לא התקבלה החלטה מוצהרת להפוך את ישראל למדינה המורכבת מאוטונומיות - הרי בפועל, הצעדים שמובילות הממשלות בעשור האחרון מייצרים סקטוריאליות מסוכנת. ללא שינוי מהותי נמצא את עצמנו במהירות מפורקים ומפורדים.
האם ניתן לתקן שבר מבני כה משמעותי? כן, אם הציבור יתבע לכידות מבנית. לא מעגלי שיח או פגישות סלון, לא אחידות קוסמטית ולא "שוויון עיוור" שמתעלם מהשוני בין הקבוצות, אלא פיתוח מנגנונים היוצרים מבנה ממשלי־חוקי שמושתת על הוגנות ועל ממלכתיות. על הלכידות המבנית לקבל ביטוי מוחשי ומוגדר של מנגנון ליצירת תקציב הוגן ונטול זיקה מגזרית, תוך קביעה ברורה של מערך החובות והזכויות.
בסוגיית השירות הצבאי, עלינו לדרוש מתווה המחייב כל צעיר וצעירה בישראל לשירות, ללא קשר לשיוכם השבטי, במקביל לעיגון כללים הוגנים ושקופים המאפשרים לשמור על צרכים תרבותיים שונים.
במדינת ישראל חיים ופועלים ארבעה "שבטים" מרכזיים, שלכל אחד מהם זהות וחזון לגבי דמותה: דתי, חרדי, ערבי וחילוני. השונות מביאה לא אחת לקרע בין התפיסה השבטית לתפיסה הכלל־ישראלית
השאיפה ללכידות מבנית תחייב אותנו לקפוץ למים ולהתמודד באומץ עם סוגיות הליבה בישראל, גם מול ביקורת מצד הקצוות הפוליטיים ש"מפיקים הון" מהסקטוריאליות, אך חשוב מכל - היא תחייב אותנו להכריע לטובת הממלכה, ולא בעד המגזר.
המשבר הנוכחי מהווה הזדמנות לשינוי היסטורי ולקביעת כללי משחק חדשים. הדרך והמטרה ברורות - הגיע זמן היישום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו