אל תייבאו רפורמה

הכל מתייקר: הדיור, התחבורה, הרפואה, וגם המזון והטואלטיקה. הממשלה טוענת שקיים פתרון קסם למצב - יבוא מוגבר.

השבוע מתקיימים דיונים בוועדת הכלכלה של הכנסת, לקראת קידום קריאה שנייה של רפורמת היבוא "מה שטוב לאירופה טוב לישראל". מצדדיה מספרים שהיא תביא לירידת מחירים חסרת תקדים. אך כהרגלם של "פתרונות קסם", הרפורמה לא צפויה לשפר ולו בשקל אחד את מצבם של הצרכנים הישראלים. יתרה מכך, אם לא תעודכן - היא עלולה לפגוע פגיעה אנושה בתעשייה הישראלית ובחוסנה הלאומי של ישראל.

אולי נדמה שאלפי יבואני המזון והתמרוקים מחזיקים אלפי מכולות בנמלי אירופה שבהן אינסוף מוצרים זולים, ושכל שמפריד בין הצרכנים הישראלים למוצרים הללו זה "רפורמה" - אך לא כך הדבר.

הטענה שלפיה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" היא שטחית ומסוכנת. ראשית - כי לא כל מה שטוב לאירופה טוב לישראל, ושנית - מהסיבה המובנת מאליה, אך שיש להדגישה: אירופה אינה ישראל.

כשאוכלוסיית אירופה, המונה מאות מיליוני איש, רוכשת כמות גדולה של מוצרים מיצרן כזה או אחר, היא נהנית ממחיר נמוך משמעותית ומכוח מיקוח גבוה. ישראל, לעומת זאת, תרכוש רק מאותו היצרן ותיאלץ לשלם מחיר גבוה בהרבה. הטענה שהגברת היבוא תוריד מחירים היא אחיזת עיניים. ראינו זאת עם הטונה והחמאה, עם השמפו והדאודורנט, ונראה גם בעתיד.

יצרני המזון הקטנים והבינוניים המייצרים על אדמת ישראל יימחקו מהמפה כשלא יוכלו לעמוד בשינויי החקיקה, ובהיעדר תמיכה הם לא יוכלו להעמיד מחירים אטרקטיביים. התוצאה היא הפסד כפול: המחירים לא יירדו, והחוסן הלאומי ייפגע.

בשיא מגפת הקורונה - וגם כעת, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל - מאות מפעלי המזון הישראליים מהווים גורם ממתן של האינפלציה בישראל. למרבה הצער, במקום לחזק את היצרנים המקומיים, הממשלה מעדיפה את היבוא. מחזקת את החזקים ומחלישה את החלשים.

עוד לא מאוחר לתקן. בארבעה צעדים פשוטים, ניתן לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: להוריד את מחירי המזון ולחזק את ביטחון המזון המקומי.

ראשית - יש להציב יעד ברור שלפיו 75% מהמזון הנדרש בישראל ייוצר בישראל. קביעה כזו תחזק את כלכלתה העצמאית של המדינה ואת ביטחון היצרנים המקומיים. שנית - יש לייצר תשתית לוגיסטית יעילה, שתאפשר העברת סחורה בקלות ממפעלי המזון הקטנים והבינוניים אל מדפי החנויות, ובכך להתגבר על הקשיים הלוגיסטיים.

הטענה שלפיה "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" היא שטחית ומסוכנת. ראשית - כי לא כל מה שטוב לאירופה טוב לישראל, ושנית - מהסיבה המובנת מאליה, אך שיש להדגישה: אירופה אינה ישראל

שלישית - יש להגדיר תקציב השקעה בסך של מיליארד שקלים ליצירת אוטומציה מלאה בתעשיית המזון הישראלית, הקטנה והבינונית. רביעית - יש להשקיע בחיבור תעשיית הפוד־טק לתעשיית הפוד, כך שתעשיית המזון הישראלית תוכל לשפר את יכולותיה כאן, ובמקביל לפרוץ לשוק הגלובלי.

יישום הצעדים הללו יהווה צעד משמעותי בדרך להורדת מחירי המזון בישראל, לחיזוק התעשייה המקומית ולהבטחת עתיד בר־קיימא לביטחון המזון הלאומי. הרווח יהיה של כולנו.