מכה קלה בכנף

גם בימים של ואקום מנהיגותי, כשאנחנו מייחלים לקול הגיוני ומנוסה ואבהי שיסביר לנו לאט ובביטחון לאן פנינו, לא צריך להגזים. הרבה אנשים גדשו את האולפנים ואת הכיכרות בחודשים האחרונים, אך נראה שאין מיותר ומביך משיבתו לחיים הציבוריים של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ.

תאמינו לי, הצורך לבקר אדם שהקדיש את רוב חייו לביטחון ישראל עושה לי גרדת. אלא שחלוץ הוא באמת דוגמה מרהיבה למי שבמשמרת שלו כשל וסרח, ובמקום להתכנס אל חייו הפרטיים החליט לחזור, ובגדול, כמטיף בשער.

קשה להאמין שהרמטכ"ל לשעבר לא הבין מה הוא עושה כשהצטרף בחדווה מוגזמת למעודדי הסרבנות, ואף הגדיל לעשות ואמר שבעצמו היה מסרב, וצוטט בהרחבה ובהתלהבות בכלי תקשורת ערביים

זה נכון שהמחדל הפנומנלי ב־7 באוקטובר והכשל ההנהגתי המתמשך בהשגת מטרות המלחמה מעיבים על כל כישלון קודם. מהם שני חיילי מילואים חטופים בגבול הלבנון לעומת מאות אזרחים חטופים בגבול עזה? מהם חיילי מילואים שמגיעים לימ"חים ריקים, לאחר שהאימונים שלהם בוטלו - לעומת חיילים שלא מגיעים בכלל בזמן שיישובים שלמים נחרבים? אבל האמת היא שחלוץ הוביל את צה"ל למלחמה כשהוא במצב הגרוע ביותר בתולדותיו מבחינת אימונים ומוכנות למלחמה, וכזכור - לא לפני שדאג למכור את המניות שלו. ולא, האיש שמטיף על מנהיגות ואחריות גם לא לקח אחריות. אני בעצמי השתתפתי בהפגנות הענק של סתיו 2006, כשהחיילים שיצאו למלחמה תחת פיקודו דרשו ממנו להתפטר. הוא התכוון להישאר בתפקידו ו"לתקן את הכשלים", והתפטר רק כשראה שהזעם הציבורי מחד ודוח וינוגרד מאידך סוגרים עליו. הדוח ראה בו אחראי אישית לעובדה שלצה"ל לא היו תוכניות למצב של הסלמה בלבנון, וביקר אותו על שהיה בעל "אמונת־יתר" בכוחו של חיל האוויר לעומת התמרון הקרקעי. את המחיר שילמו החיילים ששלח לבינת ג'בל ולעייתא א־שעב. אמונה בעליונות טכנולוגית והזנחת הכוחות הקרקעיים, דאגה לרווחה האישית והזנחת המוכנות הצבאית, היאחזות בכיסא גם אחרי מחדל שלא מוטל בספק - תגידו, למה יש קונים לסחורה הזאת?

חלוץ לא ערבב רק את האישי והצבאי, אלא גם את הצבאי והפוליטי. "תפיסת ההפעלה המטכ"לית" שחלוץ היה חתום עליה הגדירה שהמערכות הצבאיות בעתיד לא יהיו מיועדות רק להשגת ביטחון לאזרחי ישראל אלא גם "לשמור על המגמה החיובית של ההליך המדיני". במילים אחרות, מלחמה בטרור זה נחמד, אבל רק במסגרת האינטרסים הפוליטיים.

קשה להאמין שהרמטכ"ל לשעבר לא הבין מה הוא עושה כשהצטרף בחדווה מוגזמת למעודדי הסרבנות, ואף הגדיל לעשות ואמר שבעצמו היה מסרב, וצוטט בהרחבה ובהתלהבות בכלי תקשורת ערביים. האם בלי קמפיין עידוד "אי־ההתנדבות" האגרסיבי חיל האוויר היה מוכן יותר למתקפת חמאס? בזמן כהונתו, אגב, אחרי שפיקד על תוכנית ההתנתקות, חלוץ דיבר בחריפות נגד מוסדות שמעודדים סרבנות. כנראה הדאגה לצה"ל ולעתיד המדינה הסתיימה ביום שפשט מדים.

אין לי ספק שחלוץ רואה בניסיונו ובעמדותיו מכרה זהב. השאלה היא רק למה לשתף פעולה? לא חסרים פה מטיפים בשער, אין צורך להנמיך סטנדרטים. השיח הציבורי, הביטחוני והפוליטי לא יפסידו אם נכניס אליהם אנשים ראויים יותר, והפרידה מחלוץ בגרסתו החדשה לא תכאב; אנחנו נרגיש, לכל היותר, מכה קלה בכנף.