אחדות ככלי למתקפה על מערכת המשפט

בעוד הציבור מתמקד במלחמה ובחטופים הנמקים בעזה, מקדמת הממשלה בהובלת שר המשפטים מתקפה על מערכת המשפט. זהו מהלך שעושה שימוש מניפולטיבי ברטוריקה של "אחדות" תחת אש כדי לשנות את השיטה החוקתית שלנו.

הדוגמה הבולטת היא הוועדה לבחירת שופטים. לאחר תקופת הקפאה ארוכה, שר המשפטים כינס את הוועדה. זו אמנם בחרה בחודשים האחרונים שופטים, אך אליה וקוץ בה: השר דורש שכל מהלך יתקבל למעשה פה אחד - הפה שלו. אם שר המשפטים לא מקבל את מבוקשו, התקן לא נידון. זאת, אף שככלל נדרש רק רוב רגיל בוועדה כדי לבחור שופט (בניגוד לשופט עליון שלבחירתו נדרש רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה). התקן לא עולה לדיון גם אם ההתנגדות היא של חברי ועדה פוליטיקאים, שבאופן תקדימי מתנגדים לקידום שופטת משום שאינה "לאומנית" דייה לשיטתם. נוסף על כך, אף שניתן היה מזמן לבחור נשיא קבוע לבית המשפט העליון, כבר חודשים מכהן ממלא מקום. זאת רק משום ששר המשפטים אינו מסכים לקיים את כלל הסניוריטי שלפיו תמיד נוהגת הוועדה (קרי, בחירת השופט הוותיק ביותר לנשיא).

ברור שבחירת שופטים בהסכמה היא חשובה, וכך גם בדרך כלל נוהגת הוועדה. אולם פה עושה שר המשפטים שימוש ציני ברטוריקה של "הסכמה רחבה" כדי לשנות כללים בלתי פורמליים חשובים: כלל הסניוריטי, דרך קבלת ההחלטות בוועדה וחוסר רלוונטיות של שיקולים פוליטיים בבחירת שופטים. שר המשפטים גם לא מוכן לקדם מינוי של נציב תלונות הציבור על שופטים, במקום הנציב שסיים לאחרונה את תפקידו. גם פה הוא דורש שממלא מקום נשיא העליון יסכים לדרישתו לסטות מזהות ארבעת הנציבים שמונו לתפקיד מאז שהוקמה הנציבות: שופט עליון בדימוס. שר המשפטים רוצה שופט מחוזי בדימוס, ואם לא - אין נציב, ולא ייבדקו תלונות.

כך גם בייצוג הממשלה בתיק הפטור מגיוס לחרדים. בעוד היועמ"שית התירה לממשלה ייצוג פרטי, רצתה הממשלה שהייצוג הפרטי יינתן לכל משרדי הממשלה הרלוונטיים. גם פה הממשלה נתלתה, בציניות, בטענה שעל המדינה לדבר "בקול אחד" כדי לחרוג מהכלל המשפטי שקובע כי היועצת מחליטה על היקף הייצוג הפרטי.

ברור שבחירת שופטים בהסכמה היא חשובה, וכך גם בדרך כלל נוהגת הוועדה. אולם פה עושה שר המשפטים שימוש ציני ברטוריקה של "הסכמה רחבה" כדי לשנות כללים בלתי פורמליים חשובים

במחקר בינלאומי רחב היקף שהייתי שותף לו ושהתפרסם לאחרונה, עמדו חוקרים ממדינות שונות על החשיבות הרבה של כללים בלתי פורמליים להבנת מעמד מערכת המשפט. המשותף לכל המהלכים האמורים של הממשלה הוא שמדובר בהפרה של כללים שאינם חקוקים בחוק רשמי אך יש להם חשיבות רבה בהגנה על עצמאות מערכת המשפט. משכשלה הממשלה לקדם בדרכי חקיקה את מה שכינתה "הרפורמה המשפטית", היא עברה לכרסם בהגנה על עצמאות מערכת המשפט בדרכים אחרות. מה שמקומם במיוחד הוא הציניות שבשימוש לשם כך ברטוריקת ה"אחדות". דווקא מי שחפץ באחדות העם במלחמה צריך לשמר בה את מעמד הכללים האלה כדי להימנע מחידוש המאבקים הפנימיים שקדמו ל־7 באוקטובר.