יהודי עם כוח? געוואלד

יש שלושה דברים ודאיים בחיים: המוות, מס הכנסה והזעזוע המסורתי מההתפרעויות במצעד הדגלים ביום ירושלים.

מאז שהייתי בעצמי נערה ירושלמית תמה עם דגל ביד - הקומץ אותו קומץ, הצקצוק אותו צקצוק, והסיקור התקשורתי־ציבורי מקיים את מסורת ההתנגחות השנתית.

מי שפגע בעוברי אורח או בחנויות צריך להיענש כדין, ברור. הבחירה להתמקד באירוע צדדי ומכוער היא בחירה מודעת להתעלם מאירוע חגיגי שמציינים אותו עשרות אלפי צועדים בצורה מופתית ומכובדת. משפחות עם ילדים, פנסיונרים, בתי ספר ותנועות נוער עומדים שעות בפקקים ורוקדים שעות בחום מתוך שמחה פשוטה של הגשמת חלום יהודי בן אלפיים שנה.

חבורת המתפרעים תמיד מכתימה, תמיד מצערת, אך צריך להודות ביושר שהיא לא גדלה משנה לשנה, ושהניסיון להסיק ממנה על האירוע כולו הוא מניפולטיבי מעיקרו. זהו חלק מהניסיון המתמשך לטפול דימוי של כוחנות ואלימות על הציבור הדתי, שמרכיב את עיקר המצעד.

השיח על יהודים וכוח זוכה לרנסנס מסקרן לאחרונה. בדומה לסיסמה הוותיקה "הכיבוש משחית", התחלנו לשמוע האשמות חדשות על הפיכת הכוחנות מצורך קיומי לדרך חיים. אישי ציבור סרוגים ממהרים להבהיר מפעם לפעם (וזו זכותם המלאה) ש"זו לא היהדות שלי", והגדיל לעשות הרב משה ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון - אחד מהמעוזים המתונים והליברליים של המגזר - כשאמר לתלמידיו ביום ירושלים האחרון: "הפכנו מיהדות של משה ואהרן ליהדות של יפתח ובר־כוכבא, למקום שבו כוח הופך להיות ערך עצמאי".

הדיון על מקומו של הכוח בחיים היהודיים הוא ראוי, גם אם קצת מנותק אולי לנהל אותו בזמן מלחמת קיום. הדמות הראשונה שקופצת לי לראש בנושא הזה הוא דווקא גוי למהדרין: בפרפרזה על דבריו המפורסמים של צ'רצ'יל על הדמוקרטיה, אפשר לומר שכוח יהודי הוא באמת דבר לא יפה - אלא שכל החלופות גרועות יותר. אנחנו יודעים, כי ניסינו. למיטב שיפוטי, המגזר הדתי והחברה הישראלית לא נעשו אלימים יותר ב־20 השנים האחרונות, אבל נניח שיש מהו בטענה - עדיין מוטב להתמודד עם תופעות לוואי רעות של כוח יהודי מאשר עם תופעות לוואי רעות של חולשה יהודית.

בתקופה בה התברר לנו מעבר לכל ספק שנצטרך לחיות על חרבנו - אולי לא לנצח, אבל לכמה שנים הקרובות - הניסיון לעדן את הכוח הוא זן חדש של משיחיות. אין הבדל מהותי בין מי שמבקש לבנות מחר את בית המקדש לבין מי שמבקש לראות את היהודי משחרר את האגרוף הקמוץ. מבחינה טכנית, אגב, שניהם אפשריים באותה מידה.

כמעט אין צורך להזכיר שהתנ"ך והמקורות היהודיים המיינסטרימיים מלאים במה שהיו מכנים היום בזעזוע קנאות וקיצוניות, אבל היהודי הכוחני הוא דווקא יציר כפיה של הציונות החלוצית: "היהודי החדש" שניסתה הציונות לברוא נועד להיות כמה שיותר רחוק מדמותו של משה רבנו (ובעיקר, כמה שיותר רחוק מהספרים שלו), וכמה שיותר דומה לבר־כוכבא. העובדה שאנחנו בכלל מדברים על בר־כוכבא כאתוס היא רק הודות למאמץ המודע של מעצבי התרבות העברית החדשה להעמיד אותו כמודל.

בישראל אין מחלוקת אמיתית על הצורך בכוח, רק על המינון המדויק שלו. כדאי רק לזכור שמה שלא נחליט, את הכוח שלנו מומלץ להפנות כלפי אויבינו הרבים, לא זה כלפי זה. מזה באמת היה לנו מספיק

לוין קיפניס כתב את "איש היה בישראל" כבר ב־1930; טשרניחובסקי כתב את "ביתרה" עוד ב־1903. גם יהודה המכבי הפך מקוריוז לגיבור לאומי לא בזכות מסירותו הדתית, אלא בזכות כוחו ועוצם ידו. תנועת הספורט הציונית "מכבי" נוסדה ב־1898.

הציונות הדתית לא המציאה את הז'אנר - היא עלתה על הגל בפיגור של מאה שנה.

בישראל אין מחלוקת אמיתית על הצורך בכוח, רק על המינון המדויק שלו. כדאי רק לזכור שמה שלא נחליט, את הכוח שלנו מומלץ להפנות כלפי אויבינו הרבים, לא זה כלפי זה. מזה באמת היה לנו מספיק.