מה, אנחנו עוד במלחמה?

בחודשים האחרונים הוסבר לציבור בישראל שפעולה צבאית ברפיח היא הכרחית, שכן רק בכוחה להביא להשגת יעדי המלחמה, ובראשם הכרעה ומיטוט של חמאס. לציבור אף הובטח שאין כוח בעולם שימנע מישראל לפעול ברפיח ולהשיג את הניצחון על חמאס. גם לא ארה"ב.

אלא שהפעולה ברפיח נדחתה שוב ושוב. פעם בטענה שכוחות צה"ל זקוקים לזמן כדי להיערך, ופעם בטענה שעל ישראל מופעל לחץ בינלאומי כבד, ואם לא ניענה לו - נאבד את ההישגים שכבר השגנו במלחמה בעזה. וכך, רק בחלוף שישה חודשים מפרוץ המלחמה החל צה"ל לפעול ברפיח.

זוהי פעולה שהיתה צריכה להיות חלק ממהלך הפתיחה של המלחמה, ולא אקורד הסיום שלה, שעה שחלון הזמנים העומד לרשותנו הולך ונסגר, והלחץ הבינלאומי הולך וגובר וגובה מאיתנו מחירים כואבים.

אכן, שלושה שבועות לאחר תחילת המבצע ברפיח, מתברר שהדרך להכרעת חמאס עודנה ארוכה. דובר צה"ל אמנם מנפק מדי ערב הודעות על עוד מחבלים שחוסלו ופירי מנהרות ובורות שיגור שנוטרלו, אבל בכל אלו אין כדי לשכנע את הציבור שהניצחון על חמאס נמצא בהישג יד. וחשוב מזה - אי אפשר גם להשתחרר מהרושם שבעזה וברפיח צה"ל מנהל פעילות של שיטור וביטחון שוטף בהיקף מוגבל, ולא מלחמת חורמה באויב.

האיטיות שבה פועל צה"ל ברפיח נובעת מהלחץ שמפעילים האמריקנים. ומבחינה זו, מה שנראה לציבור בישראל כדשדוש משיג את מטרתו. ולראיה, האור האדום מוושינגטון התחלף באור ירוק, כי הרי האמריקנים מסבירים כעת שמדובר בפעולה ישראלית מוגבלת ברפיח, שאיתה הם יכולים לחיות בשלום.

נקודת אור בערפל הקרב היא השתלטותו של צה"ל על ציר פילדלפי לאורך הגבול שבין רצועת עזה לבין מצרים. דרך ציר זה הוברחו לאורך העשורים האחרונים אמצעי לחימה, ששימשו את חמאס כדי לבנות את עצמו ככוח צבאי בעל יכולות התקפיות וארסנל טילים.

ראוי גם לזכור שגם אם צה"ל חוזר בפעם השנייה לג'באליה או למרכז עזה - אין מדובר בלחימה בעצימות גבוהה, כפי שנדרשנו לה בפעם הראשונה שבה הגיע צה"ל למקומות אלו. הרי חמאס, ככוח צבאי מאורגן שיש לו מפקדות ויחידות לוחמות, כבר לא קיים, והלחימה היא נגד חוליות טרור או מחבלים בודדים.

ובכל זאת, להתמשכותה של המלחמה בלא הכרעה ובלא נקודת יציאה ברורה יש גם מחירים כבדים, מבית ובזירה האזורית והבינלאומית. לא לחינם גרסה תפיסת הביטחון של ישראל מאז ומעולם השגת הכרעה מהירה בקרב. אלא שעתה נראה שלהנהגה המדינית והצבאית לא אצה הדרך, ודומה שהיא גם לא נותנת דעתה למטרה ולתכלית של הלחימה המתמשכת ברצועה.

על רקע זה באה הצהרתו של ראש המל"ל צחי הנגבי, מקורבו של ראש הממשלה, שלפיה המלחמה בעזה תימשך עוד כשבעה חודשים. ההצהרה הזכירה לנו את דבר קיומו של גוף מיותר זה, המל"ל. אחרי הכל, העובדה שאיש לא מזכיר אותו בהקשר למחדל 7 באוקטובר ולא תובע ממנו לשאת באחריות, היא הוכחה לכך שהגוף הזה חסר כל תועלת ורלוונטיות. מנגד, השר איזנקוט הצהיר שהמלחמה תימשך בין שלוש לחמש שנים.

העובדה שאף אחד לא מזכיר את המל"ל בהקשר למחדל 7 באוקטובר ולא תובע ממנו אחריות היא הוכחה לכך שהגוף הזה חסרכל תועלת ורלוונטיות

העניין הוא בכך שהאחד, הנגבי, מדבר על הכרעת מכונת המלחמה של חמאס ועל חיסול כוחו הצבאי, ולשם כך נידרש לעוד כמה חודשים - ואילו איזנקוט מדבר על דיכוי מוחלט של הטרור, כפי שקורה ביהודה ושומרון, ולשם כך נידרש כנראה לשנים אחדות.

אבל כל זה, בתנאי שלמלחמה תוגדר נקודת סיום שאינה חיסול של עוד כמה מחבלים ונטרול של פירי מנהרות, אלא שעניינה כיצד תיראה עזה ב"יום שאחרי" ומי ישלוט בה. הרי בלא נקודת סיום, ובעצם מטרה מדינית למלחמה - כל הישגינו עלולים לרדת לטמיון, ונמצא עצמנו ממשיכים לדשדש ברפיח, בחאן יונס ובעזה.