סוף העולם שמאלה

ב־6 באוקטובר הסכסוך הישראלי־פלשתיני הרגיש כמו סיפור רחוק. "רסיס בישבן", כך הגדיר אותו בעבר נפתלי בנט, שהיטיב לדייק את המדיניות ואת התפיסה הישראליות בנוגע לסכסוך הזה.

מי שהיה עורך אז סקר על עמדת הישראלים בנושא היה מוצא חלל ענק פעור בין שולי הימין, הדורשים סיפוח מלא וביטול ההתנתקות, לבין שולי השמאל, הדורשים מדינה פלשתינית וחידוש אקטיבי של המו"מ. בחלל הזה התקיים הרוב המובהק של הישראלים, שהעדיפו פשוט לחיות את חייהם, תוך אמונה שהסטטוס־קוו הוא הפתרון - לא נעים, לא נורא.

ב־7 באוקטובר נפל דבר בישראל, והישראלים הבינו כי עליהם להכריע. תיאוריית הסטטוס־קוו קרסה. רוב הציבור הישראלי, שחי בשלום עם פתרון זה, הזדקק לבית חדש, מתוך הבנה שיש לחתור לפתרון ושהגיע הזמן לחזור להתווכח לגבי הפתרון הנכון.

הסטטוס־קוו, זאת הבינו רוב הישראלים, לא יכול להישמר יותר. בימין נבנתה תוכנית אסטרטגית ותקשורתית מצוינת: הגנרלים לשעבר המזוהים עם הימין האידיאולוגי העמוק יצאו לאולפנים, וכמוהם גם הפוליטיקאים וארגוני החברה האזרחית הרלוונטיים. הם ערכו כנס ענק לחזרה לגוש קטיף וצלצלו בפעמוני משיח, ואפילו קמו להן התארגנויות ביזאריות כמו התנועה להתיישבות בדרום לבנון. מולם - כבר יותר מחצי שנה, רוב הציבור הישראלי לא ניזון משום קמפיין או התארגנות חלופית.

בשבוע שעבר, דווקא שר הביטחון יואב גלנט היה צריך לצלצל בפעמונים. בזמן שהגנרלים לשעבר, הפוליטיקאים וארגוני החברה האזרחית מסתובבים באולפנים, ואומרים שללא כל פתרון מדיני לא תהיה למלחמה תוחלת - לא הצליחו לקום אף התארגנות או קמפיין אפקטיבי שיהפכו את זה למציאות. למרות ההזדמנות, אף ארגון במרכז או בשמאל לא הצליח להשחיל לרשת ולו כדור אחד.

הכשל הזה הוא לא כשל של מדיניות, אלא הוא כשל תקשורתי. הוא לא נמצא רק ב"מחנה השמאל" המובהק, אלא בכל הגוונים הפוליטיים מחוץ לימין העמוק, המעודד סיפוח מלא. מחנה שהוא עדיין רוב הציבור היהודי בישראל, שיודע שצריך פתרון ושהיה צריך דווקא את שר הביטחון מהליכוד שיצית את השיח.

סטגנציה, עייפות, שיעמום וקיפאון, בשילוב פיק ברכיים, הם אלו שפשוט השאירו מחנה משיחי לשחק מול מגרש מדיני ריק ואפשרו לו להשתלט על דעת הקהל

דווקא במחנה שבו כל אחד חתום על שלוש תוכניות מדיניות שונות, לא הצליחה לקום אף לא תנועה אחת שתמלא את הבריכה במים, ושתדע כעת לקפוץ על ההזדמנות עם קמפיין אפקטיבי.

סיפוח לא, מלחמה תמידית לא. מה כן? מבין אינספור תנועות, ארגונים ויוזמות, אין ראש חץ המייצר אלטרנטיבה מדינית אטרקטיבית. דממה.

לפתרון פנים רבות. הוא יכול לבוא מהשמאל, ולדבר על שתי מדינות בהידברות. הוא יכול לבוא מהמרכז, ולדבר על היפרדות בלי הסדרה. סטגנציה, עייפות, שיעמום וקיפאון, בשילוב פיק ברכיים, הם אלו שפשוט השאירו מחנה משיחי לשחק מול מגרש מדיני ריק ואפשרו לו להשתלט על דעת הקהל, ולייצר שוב, בפעם המי־יודע־כמה, קמפיין תקשורתי אפקטיבי הרבה יותר מכל שאר הגוונים הפוליטיים שבזירה.