זו אמורה היתה להיות השעה המשעממת בחיי. נקלעתי לכנס מקצועי של צוות ההנהלה וההובלה של בית חולים כמרצה אורח. משום כבודם - ומשום הקפדתה היתרה של המפיקה - הקדמתי לבוא, וכך כשהתחיל הכנס מצאתי את עצמי לכוד בשולחן המכובדים, מבלי יכולת להיחלץ או להתחמק למשך כל השעה שקדמה להרצאה שלי, שבה נערך סיכום השנה החולפת והיערכות לאתגרי השנה הבאה.
אללי. עתה יהיה עלי לשקוע לתוך גרפים ומספרים, להריע לאחיות מצטיינות, לכאוב את פרישתם של אנשים שאת שמם לא שמעתי מעולם, לשוש בשמחת חנוכת האגף החדש ולהצטרף בכל תוקף לדרישה הבלתי מתפשרת לתקן נוסף לאורולוג במרפאות החוץ. אוי לי ואבוי לנשמתי.
ישבתי שם שבוי ושפוף, ותוך כדי שאני דן עם עצמי אם להפעיל משחק או להשיב למיילים - המנהלת התחילה בהרצאת הסיכום שלה, ואני מצאתי את עצמי פתאום מאזין בשקיקה, שמוט לסת ובאוזניים זקופות במשך שעה שלמה, ולא יודע את נפשי.
זה היה באילת. בית החולים היה יוספטל. על הבמה עמדה ד"ר יפה אשור, שמנהלת אותו בשנים האחרונות, ותיארה בקול רגוע וללא פאתוס את שגרת חייו של מוסד רפואי אזרחי יחיד בעיר תיירות מרוחקת, כשיום אחד פתאום מתווספת לאוכלוסייה האזרחית שלה עוד מסה של 60 אלף תושבים גולים, כלומר גדילה של 100 אחוז, בתנאי אימה ומלחמה, תחת איום של טילים חות'יים וכמעט בפני קריסה כלכלית של ענף התיירות המחזיק את העיר.
משקופית לשקופית, מנתון לנתון וממספר למספר, עלתה תמונה שהביעה חוסן אזרחי שכמותו לא רואים: עלייה במדדי השירות, ירידה בממדי האלימות, פיתוח מאסיבי, גדילה במחקר, עמידה באתגרי המצב בתחומי הריפוי והנפש. הכל. זה היה כל כך מרשים, שלרגע עלה החשד שהיא מזייפת מעט ומנסה לייפות את המציאות, אבל לא. מתברר שלא. הנוכחים במקום היו כולם עובדי המקום, ולא סביר שיפברקו מצגת שלמה רק כדי להרשים עיתונאי אחד שבמקרה הקדים לבוא. זה באמת היה נכון ומרשים.
משקופית לשקופית, מנתון לנתון וממספר למספר, עלתה תמונה שהביעה חוסן אזרחי שכמותו לא רואים: עלייה במדדי השירות, ירידה בממדי האלימות, פיתוח מאסיבי, גדילה במחקר, עמידה באתגרי המצב בתחומי הריפוי והנפש
ולמה כל הסיפור הזה חשוב? גם כדי להרים ליוספטל ולאנשיו, אבל גם כדי להיזכר בגיבורי העורף העקיפים של המצב הזה ושל השנה האחרונה. עובדי יוספטל אינם מתנדבים ולא פועלים במסגרת עמותה. הם עובדים רגילים, שאמנם פועלים בשדה החסד וההטבה לאחרים - אבל עושים זאת כשגרת יום, משתכרים ורק רוצים לחזור הביתה בשלום. ופתאום, ביום אחד, כל המרקם הפנימי של העבודה שלהם משתנה. כל הקצב מתגבר לאין שיעור, ונדרש מהם מאמץ גדול פי כמה. הם יכולים לזרוק ולהיות נרפים, והם יכולים - בעזרת חינוכם הטוב, מידותיהם המשובחות והנהלה נכונה - לגדל כנפיים ולעוף לשמיים.
הלסת שלי נשמטה לא בגלל ההישגים שראיתי בירוק בוהק, של גיוס לקוחות או של תפעול חדש של מחלקה, אלא משום שמכל מה ששמעתי היה ברור לחלוטין שהם ביכרו את האפשרות השנייה. פרס ישראל שלי מוגש השנה לעובדי ביה"ח יוספטל ולכל חבריהם וחברותיהם, עובדי הציבור הרגילים, השקופים, השגרתיים והמשעממים, שבלי דעת הפכו השנה לגיבורי ישראל. והם אפילו לא ידעו שהם כאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו