להחליט לא להחליט

מדינת ישראל התעוררה לפני כחצי שנה לבוקר של התנפצות המציאות בפניה. מאז, מדי שבוע אנחנו נדהמים מהקשיים שאנחנו "מופתעים" מהם. בחינה קצרה של העובדות מלמדת שכבר תקופה ארוכה הבעיות הונחו לפתחנו, אך היו מי שהעדיפו להחליט לא להחליט בהן, מכיוון שקבלת החלטות היא דבר שדורש מחיר. המלחמה מגישה לנו את החשבון עם ריבית. רבים הביעו אכזבה מאי־ההתייצבות האקטיבית של יהדות ארה"ב לצידה של ישראל, אף שכל הסקרים מלמדים על תחושת הזדהות, על כאב גדול ועל דאגה.

מבט אמיץ אל דילמת הכותל יעניק תשובה הולמת: ב־2016 ממשלת ישראל אישרה את מתווה הכותל בצעד היסטורי, אך שנה לאחר מכן החליטה לא להוציא אותו אל הפועל. ההחלטה הביאה לישראל באופן בהול את נשיא התנועה הרפורמית דאז, הרב ריק ג'ייקובס, שאמר: "ההחלטה היא יריקה בפניהם של שני הזרמים הדתיים הגדולים ביהדות ארה"ב". המאיימים אז במשבר קואליציוני סביב הסוגיה הובילו לאי־החלטה, והתוצאה שלפניכם היא חוסר האקטיביות הנוכחית של יהדות ארה"ב מול הממשל.

האלוף אייל זמיר אמר ביום סיום תפקידו כסגן הרמטכ"ל: "אנו עלולים לעמוד בפני מערכה כבדה, ארוכה ורב־זירתית... בעיניי, צה"ל נמצא על סף הגודל של סדר הכוחות המינימלי מול איומים מורכבים מאלה שחווינו בשנים האחרונות. על מדינת ישראל, בתנאיה הייחודיים, לשמר שולי ביטחון ועוצמה רחבים, לצד הצורך החיוני להפוך ולהתאים את אפקטיביות צה"ל לעידן המלחמות העתידיות. ישראל צריכה יכולות טכנולוגיה מתקדמות, וגם מסה קריטית של סדר כוחות, איכות וכמות".

את הדברים שמעו חברי המטכ"ל והדרג המדיני, אך פעם אחר פעם, בעקבות אתגרי הפוליטיקה, הוחלט לא להחליט. חוק הגיוס הוגש בתצורות שונות, וממשלות נמנעו מלגעת בתפוח האדמה הלוהט. שחקנים במערכת הפוליטית איימו לערער את היציבות השלטונית, וההתנהלות של קבוצות מיעוט שונות הביאה לסירוס הממשלה מקבלת החלטות חשובות בנושא שמתפוצץ לנו בפנים.

אמירה בסגנון "ביידן תומך בחמאס" היא טובה לאוזני קבוצת הבוחרים, אך לא לטובתה של ישראל, ולא מסייעת לראש הממשלה מול הבית הלבן. צדק נתניהו כשאמר: "יש כאלה שאומרים כן לכל דבר במקומות שבהם חייבים להגיד לא... הם מקבלים מחיאות כפיים מהקהילה הבינלאומית, אבל מסכנים את הביטחון הלאומי שלנו. ויש כאלה שאומרים לא לכל דבר ומקבלים מחיאות כפיים בבית, אבל גם הם מסכנים אינטרסים חיוניים... החוכמה היא לדעת איך לנווט - להגיד כן כשאפשר ולהגיד לא כשצריך". כל מי שהוא חבר ממשלה - יש לו אחריות מדינית, ויש השלכות לדברים שהוא אומר.

אי־קבלת החלטה ברורה בנושא אסטרטגי כמו תגובה לאיראן, למשל, היא סימפטום של שורת אירועים טקטיים לכאורה פשוטים שהפכו לאירועים אסטרטגיים - הקמת האוהל בגבול לבנון, החלטה על פעולה ברפיח שהפכה למשבר בינלאומי, ועוד.

אמירה בסגנון "ביידן תומך בחמאס" היא טובה לאוזני קבוצת הבוחרים, אך לא לטובתה של ישראל, ולא מסייעת לראש הממשלה מול הבית הלבן

מה היה קורה אם ישראל היתה מבינה שהאשראי הבינלאומי אינו בלתי נגמר, ופועלת מהר וחזק יותר ברחבי הרצועה כולה? בעוד ישראל דנה בינה לבין עצמה על פעולה ברפיח ולא החליטה, מדינות העולם נכנסו לוואקום. בעוד ישראל לא מחליטה מה היא רוצה לראות בעזה ביום שאחרי, העולם עלול להחליט בשבילה.

מדיניות הלא־להחליט כדי לא להלהיט פוליטית לא הוכיחה את עצמה. פעמים רבות מדי הקיצונים בשני הצדדים מונעים קבלת החלטות. יש לומר, מנהיגות דורשת אומץ ומוכנות לשלם מחיר אישי, פוליטי ומדיני - ומלחמה דורשת את התכונות הללו ביתר שאת. על הממשלה כולה, וביתר שאת על הקבינט, לנטוש את מדיניות הלא־להחליט ולהחליט להנהיג, להוביל ולנווט, אחרת ישראל תיתקל בקרחון, ולא בטוח שניתן יהיה להציל את כולם.