אמנון לורד כתב במאמר שפרסם בעיתון זה, כי "בגין פרש מממשלת גולדה אחרי שלוש שנים בשל (...) ההסכם להפסקת אש שהוא התנגד לו, לסיום מלחמת ההתשה". הטענה הזו שגויה היסטורית.
בגין אכן ניתב את גח"ל לפרוש מממשלת האחדות בראשות מאיר בקיץ 1970, אולם עמדתו ועמדת גח"ל בעניין סיום מלחמת ההתשה והסכם הפסקת האש היתה חיובית. הפרוטוקולים של דיוני ממשלת הליכוד הלאומי בקיץ 1970, ערב התפרקותה, מלמדים כי פרישת גח"ל נבעה אך ורק מהכרעת הממשלה להיענות לשדר שהעביר הנשיא ריצ'רד ניקסון לקבל את המתווה המדיני של ארה"ב. השדר התבסס על נוסחה, שבה ישראל התחייבה להכיר "לשם ביצוע" בהחלטה 242 של האו"ם, כלומר: לפשרה טריטוריאלית בגדה המערבית. כך גם אמר בגין בדיון בכנסת ב־12.8.1970: "זו ההחלטה אשר בגללה התפטרנו".
לעומת זאת, בגין ושרים אחרים של גח"ל צידדו בדיוני הממשלה במתווה הפסקת האש, ולא מתחו ביקורת על היתרונות הצבאיים שהיא תקנה למצרים. יוסף ספיר, שותפו להנהגת גח"ל, הדגיש לגבי נוסח ההסכמה של ישראל להפסקת האש כי "זה נתקבל על כולם" (פרוטוקול ישיבת הממשלה, 31.7.1970).
השגיאה של לורד מהדהדת את תעמולת הליכוד לאחר מלחמת יום הכיפורים, שניסתה לבדל את המפלגה מליקוי המאורות הכללי שפקד את המדינה ושהוביל למלחמה באוקטובר 1973, ולהציג את בגין כמי שראה את הנולד. למעשה, הביקורת של גח"ל על הפסקת האש הושמעה בכנסת רק לאחר שמצרים הכניסה, בגיבוי סובייטי, סוללות טילים לצידה המערבי של תעלת סואץ - אירוע שהתרחש ימים ספורים לאחר הפרישה. אלא שקירוב הטילים לתעלה החל עוד באביב 1970, כשגח"ל היתה חלק מהממשלה, והאתגר שהטילים הציבו בפני חיל האוויר היה מהגורמים להאצת ההסכמה של הממשלה ושל גח"ל, כחלק ממנה, להפסקת אש.
מבלי להיכנס לגופה של השוואה בין גדעון סער למנחם בגין, אזכיר כי לפי המחקר ההיסטורי, הן החלטת בגין להצטרף לממשלת אשכול ביוני 1967 והן הכרעתו לפרוש ממנה שלוש שנים מאוחר יותר, ממחישות את האופן שבו שיקולים ערכיים ופוליטיים אינם מופרדים לחלוטין. האיזון בין השיקולים נמצא בלב הפעילות הפוליטית.
אם לעבור מהיסטוריה לאקטואליה, אני תוהה על בחירתו של לורד להתמקד דווקא בהצבעה על הפער הזה בדרך פעולתו של סער. מדינת ישראל משלמת מחיר כבד על בחירת דמות בכירה ממנו לפעול על בסיס שיקולים פוליטיים וצרים במיוחד, דמות שמובילה את המדיניות הישראלית זה שנים רבות, ואחריותה לליקוי המאורות שפוקד את ישראל היום אמורה להיות מובנת מאליה.
השגיאה של לורד מהדהדת את תעמולת הליכוד לאחר מלחמת יום הכיפורים, שניסתה לבדל את המפלגה מליקוי המאורות הכללי שפקד את המדינה ושהוביל למלחמה באוקטובר 1973, ולהציג את בגין כמי שראה את הנולד
מצער שלורד בוחר לחזור ולסמן כסוגיה האמיתית במאבק על דמותה של ישראל את השאלה: "למי יש זכות למשול במדינה?" ורומז על כך שלימין אין אפשרות ממשית לעשות זאת. הימין שולט בישראל כבר עשרות שנים. ממשלת נתניהו אינה שונה מקודמותיה בצורך לנהל מדיניות בחברה דמוקרטית. לאסוננו, לא "הימין", אלא גוש נתניהו־דתיים־חרדים הוכיח לכולנו את חוסר יכולתו למשול. אפשר רק לדמיין מה היה קורה בארץ אם אירועי 7 באוקטובר, וכן חצי שנה של פינוי תושבים מהצפון ומהדרום, היו מתרחשים בתקופה שבה ממשלת ישראל היתה מורכבת ממפלגות שמאל בלבד או ממפלגות ימין ומרכז שאינן מחויבות למשטר נתניהו. אבל ל"ימין" יש תמיד את מי להאשים בכישלונותיו: הסכם הגז, אחים לנשק, בני גנץ, נגיד בנק ישראל, הממשל האמריקני.
תחקיר המחדל בכפר עזה: הקיבוץ נכבש בתוך שעה, לוחמים פצועים פונו לפני אזרחים
גורמים ישראלים ל"ניו יורק טיימס": חמאס יסרב לשחרר את מרבית החטופים ללא סיום המלחמה
פרסומת | יכולים על דור ה-Z?
דיווח ערבי: "השיחות על הפסקת האש בעזה עומדות בפני סיבוכים הולכים וגוברים"
אחרי בלימת הסיוע ההומניטרי: ישראל עשויה להפסיק את אספקת החשמל והמים לרצועה
החברה הישראלית ראויה להנהגה אחרת. בנפשנו הדבר. זו היתה יכולה להיות שעתו היפה של "ישראל היום" אם במקום להסיט את הדיון אל סער, הוא היה יוצא בקריאה לנתניהו לשחרר את מדינת ישראל מאחיזתו ההרסנית במערכותיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו