צדיק, כביש כבר חסמת?

איזו טעות, איזו טעות. בנסיעה הלילית צפונה אל ביתי שמחוץ לגבולות גדרה־חדרה בחרתי בנתיבי איילון ולא בכביש 6. זה היה יכול להיות סביר וחסכוני אלמלא מדובר היה במוצאי שבת, וברגע שנגלה לעינינו מחלף לה גווארדיה התנועה קפאה. תגידי, את חדשה פה? נזפתי בעצמי. איך שכחת מההפגנות?

כך, עם שלושה קטנטנים מותשים מאחורה, הזדחלתי באיטיות מייאשת. פני הנהגים שמסביבי הבהירו שכולם מרגישים כמוני - כועסים, עייפים ורוצים הביתה. נאמר זאת בפשטות: חסימת כבישים היא בריונות בלתי נסבלת שבחרנו לנרמל כחלק מתרבות המחאה הפוליטית שלנו. מי שטוען היום נגד חסימת כבישים מואשם אוטומטית בהתנגדות להחזרת החטופים, כאילו יש אזרח במדינה הזו שלא משווע לראות אותם כאן בחזרה, בריאים ושלמים, אבל מי שחסם כבישים במשך שנים שלא יתחבא עכשיו בפחדנות מאחורי הסינר של משפחות החטופים.

פעם אחת מותר לקיים דיון ענייני בגבולות המחאה ובמה שקורה כשהיא מתנגשת בזכויות אזרחיות.

למה מפגינים חוסמים כבישים? כי הם יכולים. כי זו אלימות אפקטיבית להפליא שיש לה תוצאות מיידיות. כי זה מפגן כוח שמבהיר: אם לא נקבל מה שאנחנו דורשים, אנחנו יכולים לשתק את המדינה. מפגינים חרדים חוסמים כבישים כשסרבן גיוס נכנס לכלא; מתנגדי ההתנתקות חסמו כבישים בחודשים שלפני ביצוע התוכנית; קבוצות מיעוט שונות חסמו לאורך השנים ב"ימי זעם" מאורגנים; והקפלניסטים הפכו את חסימת כבישי הארץ, במיוחד איילון, למעמד מזכך של הצלת הדמוקרטיה. חסימת כבישים הפכה מפסטיבל מעיק לתופעה שצריך למגר במרחב הציבורי, ויפה מוצ"ש אחד קודם.

עזבו שזה לא אפקטיבי. שאין אדם אחד שנסיעה הביתה על 3 קמ"ש גרמה לו למהפך פוליטי. חסימת כבישים היא אולי טריפ נעים של כוח, אבל היא ההפך מדמוקרטיה ופוגעת פגיעה עמוקה באזרחים ובמדינה.

ראשית, כי זו בריונות חסרת הבחנה שמופעלת על אנשים לא מעורבים. זה לתלות את חופש התנועה של אזרחים במדינה דמוקרטית בגחמה של הזעם הקדוש התורן – שלפעמים הוא אכן קדוש, ולפעמים, איך נגיד, זה כנראה עניין של טעם.

שנית, כי ככה לא מתקבלות החלטות. זכות ההפגנה היא נגזרת של חופש הביטוי, והיא חוליה אחת בשרשרת של זכויות אזרחיות שנועדה להבטיח חיים וכבוד לאזרחי המדינה; היא בשום אופן לא הזכות להשתמש בציבור כדי לסחוט את מקבלי ההחלטות.

שלישית, כי זה מסוכן. זוכרים את הסרטון של הנהג שהמשיך לנסוע אחרי שמפגין קפץ על שמשת רכבו? הנהג צריך לעמוד לדין, אבל גם המפגין. נהגים עצבניים בפקק מיותר זה מסוכן. זקנים, ילדים, נשים מניקות, חולים שנאלצים לעמוד שעות - זה מסוכן. אפילו סתם איש שממהר הביתה לדייט השבועי עם אשתו, סטודנטית שחייבת ללמוד למבחן או עובדת שכר מינימום שממהרת למשמרת – בעצם, כמה גבוה צריך להיות הקורבן שהמפגינים דורשים מאחרים להקריב עבור מימוש הזכות למחות?

עזבו שזה לא אפקטיבי. שאין אדם אחד שנסיעה הביתה על 3 קמ"ש גרמה לו למהפך פוליטי. חסימת כבישים היא אולי טריפ נעים של כוח, אבל היא ההפך מדמוקרטיה ופוגעת פגיעה עמוקה באזרחים ובמדינה

ורביעית, כי בעולם של משאבים מוגבלים, המשטרה לא יכולה גם לאבטח הפגנות מדי שבוע, גם לפנות חוסמים מהכביש הראשי במדינה וגם להמשיך לבצע את תפקידיה כרגיל. יש אזורים במדינה שהיו יכולים רק לחלום על נוכחית משטרתית כמו זו שתל אביב זוכה לה במוצאי שבתות - נוכחות שהיתה משפרת פלאים את הביטחון האישי של אלפי אזרחים. בהנחה שטובת המדינה היא העניין, הזכות להפגין מגיעה עם אחריות.

בין שמדובר במתנחלים או בקפלניסטים, בקהילת הלהט"ב או בעדה האתיופית, בחרדים או בחילונים - שעם חלקם יש לי הזדהות עמוקה, וכולם כמובן זכאים להפגין ולהשמיע את קולם - הגיע הזמן לומר די! המרחב הציבורי לא שייך לזעם הקדוש אלא לציבור, שמשתכנע בדרכים אחרות.