ילדי אוקטובר שנת 23'

חלק מתושבי שדרות חזרו לבתיהם, לאחר חודשים של קושי שלא ידענו כמותו. "מפונים" היא מילה צנועה הטומנת בחובה סבל אדיר, רב־מערכתי, של משפחות שנפגעו באופן ישיר ב־7 באוקטובר ובחודשי המלחמה. בתי הספר והגנים נפתחים וקולטים ילדים שעברו טראומות אישיות וקולקטיביות רבות־עוצמה, שעלולות לפגוע ברווחתם ובחוסנם לטווח הקצר והארוך. אך אנשי חינוך מצביעים על חשש כי הפתרון החינוכי שיפגוש את התלמידים המפונים לא מתאים דיו.

מדובר בהתמודדות מאוד מורכבת, שצוותי בתי הספר והקהילה לא התנסו בשכמותה מעולם. הם לא יכולים אלא לעשות את המיטב, בסיוע גורמים מקצועיים שמציעים ידע ומיומנויות שנרכשו בחודשים האחרונים. לשם כך, אולי בפעם הראשונה, צוותי החינוך זקוקים לחופש פעולה, לתמיכה היקפית ולעמוד שדרה הנבנה על יסוד הכוחות המקומיים הפועלים בזירה.

עלינו להחזיר לתלמידים את תחושת השליטה על חייהם דרך הקשבה מעמיקה ורצינית לסיפוריהם, ולאפשר להם מרחב מוגן לדיבור מרפא ולביטוי של כעס, תסכול, כאב ופחד

הפתרון לפער שצברו התלמידים המפונים לא יכול לבוא במרדף אחר "החומר הלימודי". זו תהיה טעות לדרוש מצוותי החינוך, מהמנהלים ומההורים "לכסות את החומר". אין לאיים על התלמידים בכישלון בבחינות או בעונשים לימודיים וחברתיים, גם אם "הבגרות בפתח". בתנאי לחץ כאלו, עם אוכלוסייה שנענשה קשות על לא עוול בכפה, יש חשיבות עצומה דווקא לאמון שירחשו התלמידים וההורים לצוותים החינוכיים.

תוכני הלימוד יכולים להיות אמצעי מרתק ומשוכלל ליצירת מגע אנושי, מפגש קבוצתי ומרחב ביטוי ופעולה שהתלמידים זקוקים להם. באמצעות למידה ניתן לבנות אמונה ביכולת, לעודד סקרנות ופתיחות לעולם, להתגבר על התנגדויות ל"שונה" ול"חדש", לחוות סיפוק ולחוש שייכות. לשם כך נדרשות מחנכות ויועצות שמקבלות הכשרה טובה ומתאימה. רק הן יצליחו לפעול ברגישות ובתבונה, באופן המותאם ספציפית לבני האדם העומדים לפניהן - צעירים שחווים חוסר אונים קיצוני ומשתק.

עלינו להחזיר לתלמידים את תחושת השליטה על חייהם דרך הקשבה מעמיקה ורצינית לסיפוריהם, ולאפשר להם מרחב מוגן לדיבור מרפא ולביטוי של כעס, תסכול, כאב ופחד. עלינו להבין את הסגות הגבול שלהם, להעניק להם דרך סלולה לחזרה לשגרה (אחרת יוותרו עליה), ואז לסמן את הגבול.

בתנאים הייחודיים שנוצרו, יש לתת לבתי הספר למלא את תפקידם החברתי. מסגרות החינוך הן מעטפת רגשית־חברתית, ולא רק לימודית. לשם כך נדרשת תמיכה ממשלתית מקיפה בצוותי החינוך, שנחשפים מדי יום לסיפורים מצמררים ורואים ילדים בהתפרקותם. חשוב שהרשות כולה תתגייס למען המשפחות, שזקוקות לשייכות ולחום. זה הזמן לפעולות שמקדמות חוסן, כמו פעילות גופנית, אמנותית, קהילתית ותרבותית. לתושבי המקום יש אהבה עצומה לעירם, אהבה שניתן לתרגם לפעולות ציבוריות של נתינה וקבלה, שיטפחו את האמונה בכוחות המקומיים ויעגנו מחדש את הילדים בסביבתם. האמונה תצמיח שורשים שיחדשו צמיחה ולבלוב בצמרות. אולי זה יהיה הניצחון המוחלט.