העולם הערבי חיזק את חמאס - לא ישראל

בעקבות טבח 7 באוקטובר, ולמעשה גם לפניו, חוזרות ונשנות טענות בגנות רה"מ בנימין נתניהו על כך שבתקופת כהונתו הוא פעל לחזק את חמאס כחלק מהאסטרטגיה של החלשת הרשות הפלשתינית, כדי להעמיק את הפיצול הפנים־פלשתיני ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית.

אף שרבים בישראל ובעולם משתמשים בטענה זו כדי להפיל את הממשלה, וחרף העובדה שהדרג המדיני והעומד בראשו הם האחראיים למחדל 7 באוקטובר (גם אם האשמה המרכזית רובצת על ראשי צה"ל ושב"כ), הרי לא ישראל חיזקה את חמאס.

עוד לפני תהליך אוסלו ובמהלכו פעלו ממשלות ישראל נגד חמאס, בין היתר בגירוש הנהגתו ובחיסול בכיריו, כאשר במהלך האינתיפאדה השנייה הוגברה מדיניות החיסולים של ישראל נגד ראשי חמאס. עד המלחמה הנוכחית היה זה נתניהו שכראש ממשלה הוביל את ישראל לשלושה מתוך ארבעת העימותים הצבאיים מול חמאס, מאז השתלט האחרון על רצועת עזה ביוני 2007 - עימותים שהסבו נזק רב ליכולתו הצבאית של חמאס והובילו להחלשתו.

כאשר מחפשים את הגורם לחיזוק חמאס ולהחלשת הרשות הפלשתינית, יש להפנות אצבע מאשימה לשני שחקנים מרכזיים במרחב המזרח־תיכוני: הראשון הוא הרש"פ עצמה. על אף הטענה כי נתניהו עשה ככל יכולתו להחליש את הרש"פ ואת העומד בראשה בכך שנמנע מתהליך מדיני, הרי סרבנותם של מנהיגי הרש"פ ערפאת ואבו מאזן היא שמנעה הסכם שלום ישראלי־פלשתיני. נוסף על סירובו של ערפאת לקבל את ההצעה הישראלית בתקופת ממשלת אהוד ברק בוועידת קמפ דיוויד, ואף מתווה קלינטון בשנת 2000, אבו מאזן סירב להצעה נדיבה יותר מצידו של אהוד אולמרט בשנת 2008, שהבטיחה מדינה פלשתינית על 100% משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שבירתה מזרח ירושלים.

גם בעידן נתניהו סיכל אבו מאזן לא פחות משלוש פעמים ניסיונות לפתרון הסכסוך: כאשר בחר לבזבז את עשרת חודשי הקפאת הבנייה הישראלית בהתנחלויות, הקפאה שנועדה לפתוח במשא ומתן בין הצדדים בשנת 2010, הכשלת יוזמת קרי ב־2014, וכמובן סירובו לדון בתוכנית המאה בתקופת ממשלת טראמפ.

מלבד הסרבנות הפלשתינית לשלום, הרי הרש"פ העניקה לחמאס את השליטה ברצועה. למרות ההשקעה המאסיבית של ארה"ב והמערב בכוחות הביטחון הפלשתיניים, אלו התגלו כחסרי כל יכולות אל מול הזרוע הצבאית של חמאס, שהשתלטה בקלות על רצועת עזה ביוני 2007.

גם מדינות שלהן מפגש אינטרסים עם ישראל בסוגיות אזוריות כגון הגרעין האיראני, ובהן מצרים, ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם חמאס, שהעניקה לו הכרה בינלאומית כריבון על רצועת עזה

גורם נוסף שסייע בחיזוק חמאס הוא מדינות רבות בעולם הערבי. לא רק מדינות שפעלו במודע לחזק את חמאס ולהחליש את הרש"פ כמו קטאר, טורקיה ואיראן, שאימצה את חמאס לחיקה מאז הקמתו ורואה בו כחלק מציר ההתנגדות בהובלתה (פרט לתקופה קצרה שבה חל משבר ביניהם על רקע אי התמיכה של חמאס במשטר אסד במהלך מלחמת האזרחים בסוריה); גם מדינות שלהן מפגש אינטרסים עם ישראל בסוגיות אזוריות כגון הגרעין האיראני, ובהן מצרים, ניהלו מערכת יחסים מורכבת עם חמאס, שהעניקה לו הכרה בינלאומית כריבון על רצועת עזה, דבר שהעמיק את הפיצול הפנים־פלשתיני והחליש את הרש"פ.

לסיכום, אף שישראל ראתה בחמאס כתובת שלטונית לנעשה ברצועת עזה, ניהלה משא ומתן עקיף מולו והסכימה להכנסת כסף וסחורות לרצועה כדי למנוע שם אסון הומניטרי שיוביל ללחץ בינלאומי עליה, לא ישראל חיזקה את חמאס. לרשות הפלשתינית ולעולם הערבי יש משקל רב בהפיכתו של ארגון הטרור למה שהוא היום, מבחינה צבאית ומבחינה מדינית. בצל ההבנה כי המערכת הביטחונית בישראל שגתה קשות בהערכתה כי חמאס מורתע, מוטב להצטנע גם בנוגע למקומה ולהשפעתה של ישראל במזרח התיכון על חיזוקם ועל החלשתם של שחקנים בזירה הפלשתינית.