מחבלים בשירות הרשות

מי שגדל בשנות ה־90 נושא עימו בכאב ובזעם את הסצנה מ"מלך האריות" שבה סקאר האכזר, רגע אחרי שהשליך את אחיו, המלך מופסה, אל מותו משכנע את אחיינו סימבה, יורש העצר, שהוא, הגור המסכן, אשם במות אביו.

במהלך נבזי ששמור לפנתיאון של נבלי דיסני מציע הרוצח את עזרתו הנדיבה ב"תיקון" המצב - וסימבה נופל לזרועותיו.

סקאר מציע לסימבה היתום לברוח הרחק ולעולם לא לחזור, והוא יקבל על עצמו את עול השלטון.

בימים האחרונים התפרסם דוח מצמרר של תנועת "רגבים", שנתונים ממנו הביא חנן גרינווד במוסף "ישראל השבוע" ביום שישי האחרון, ובו מוצגים בשמם, בדרגתם ובתפקידם הרשמי טרוריסטים מתוך מנגנוני הביטחון של הרשות. הדוח לא משאיר מקום לפרשנות

יש עוד סצנות של כאב וזעם שנושאים ילדי שנות ה־90, אך הן אינן לקוחות מסרטי דיסני. אוטובוסים שהפכו לכדורי אש ומסעדות שהיו למלכודת מוות, סיוט שנעטף בצלופן ורוד וקושט בסרט שעליו נכתב בחגיגיות "תהליך השלום".

התפוצצותו האכזרית של "תהליך השלום" הפתיעה רבים, אך לא את מי שהיטה אוזן להצהרות הג'יהאדיסטיות של חתן השמחה, הארכי־מחבל יאסר ערפאת.

יגאל כרמון, לשעבר קצין בכיר באמ"ן ויועץ מומחה למלחמה בטרור, שמע והקליט את נאומיו הכנים של ערפאת, שבהם הבהיר כי הסכם אוסלו אינו הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, אלא רק שיפור עמדות טקטי להמשך מלחמת החורמה בישות הציונית.

כרמון ניסה להזהיר את הציבור מפני ההונאה המסוכנת ופנה עם המידע שבידיו לעיתונאי הבכיר נחום ברנע, שבחר לא לפרסם דבר, אם מתוך חוסר עניין והבנה את החומר כדברי ברנע, ואם כהסתרה מכוונת כדי לא לחבל בתהליך השלום על ידי חשיפת האמת לציבור - כפי שטוען כרמון.

האינטרנט הביתי היה בחיתוליו, והרשתות החברתיות אפילו לא חלום. התקשורת היתה קליקה סגורה, והסכם הדמים האוסלואידי שווק כ"מזרח תיכון חדש".

30 שנה חלפו, ואותו אויב רצחני, שמעולם לא הניח את חרבו, פתח ב־7.10 במתקפה מפלצתית על יישובי העוטף.

הטבח הנורא, שתפס את החברה הישראלית בתקופה של פילוג קיצוני, הביא לפרץ אחדות. כל קצות החברה התגייסו - מי למילואים ומי להתנדבות, מי להסברה ומי לתרומה, מי לזעקה ומי לתפילה.

המלחמה התארכה, ובעוד החטופים נמקים במנהרות השבי בעזה וחיילי צה"ל מחרפים נפשם בלחימה, סדקים של פילוג החלו להבקיע בהאשמות הדדיות באחריות לטבח הנורא.

"אתה הראש, אתה אשם" - זועקים קמפיינרים, וכנגדם יש המאשימים את אנשי המחאה שהחלישו את הצבא בקריאותיהם להפסקת התנדבות.

ברקע מנקרת שאלת "היום שאחרי".

העם הדואב והמיואש, המבולבל מאשמה והלקאה עצמית, בחיפושו אחר יציבות ותקווה נופל כפרי בשל לידיה המגואלות בדם של הרשות הפלשתינית. אבל אנחנו כבר לא בניינטיז ולא עיוורים למציאות.

בימים האחרונים התפרסם דוח מצמרר של תנועת "רגבים", שנתונים ממנו הביא חנן גרינווד במוסף "ישראל השבוע" ביום שישי האחרון, ובו מוצגים בשמם, בדרגתם ובתפקידם הרשמי טרוריסטים מתוך מנגנוני הביטחון של הרשות. הדוח לא משאיר מקום לפרשנות.

לא מדובר בהערכות, במניפולציות, בחיבורי קצוות או בנתונים ממקור עלום. גם לא בהעלמת עין מהמשכורת שמשלמת הרשות למחבלים, או בשיוך ארגוני לאחר מעשה מטעמים של תעמולה פוליטית פנים־פלשתינית.

הדוח התבסס על גילויי דעת פומביים שבהם משבחת הרשות הפלשתינית את גבורתם של עובדיה השאהידים, המשתתפים במאבק האלים נגד מדינת ישראל.

האמת על השולחן, הרשות הפלשתינית אינה שונה מחמאס, ואנו לא זקוקים לאוטובוסים מתפוצצים או להעתק מוגדל של טבח 7.10 כדי להבין את כוונותיה הרצחניות ואת הדם שיישפך אם נעניק לה אחיזה שלטונית כלשהי.