"משוגעת", ככה בדיוק הם קראו לי. חבריי הקרובים, ההורים שלי, אפילו בן הזוג. איך יכול אדם להבין אחר שמחליט בהינף כרטיס אשראי לשבור את קופת החיסכון, או נכון יותר - להקריב את חשבון העו"ש שלו, ולעלות על מטוס למילאנו יחד עם עוד רכבת אווירית של אלפי אוהדים צהובים. אלו מהצד יקראו לזה טירוף חסר היגיון ופרופורציה, אנחנו האוהדים מעדנים זאת ומדגישים שקוראים לזה פשוט "לא נורמליים".
אם להודות באמת, הרי עד לפני כמה חודשים אף אחד מאיתנו לא ממש האמין. סגל הקבוצה הבינוני שלא הצליח להבריק מתחילת העונה, בתוספת תצוגות משחק מביכות וקשות לצפייה מול קבוצות כמו צסק"א, הפועל ירושלים, ואפילו נס ציונה השאירו את העיר מילאנו בתודעה שלנו בעיקר כבירת אופנה עולמית ופחות כיעד להשתלטות של רבבות בחולצות צהובות.
אבל אז, כששוב אף אחד כבר לא ציפה לכך, הגיע הטוויסט בעלילה שעשוי להמתיק את כל העונה הזאת. כמכביסטים, הזכירו לנו תמיד שוב ושוב "שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר". אנחנו כבר מאמינים גדולים בניסים, וכשאנחנו מריחים אחד כזה מעבר לפינה או כשיש בידנו הזדמנות לעשות שוב היסטוריה ולהפוך את הקערה על פיה, הרעב לתואר נוסף מכרסם לנו את הבטן מפנים. התשוקה גוברת על הרציונל, שיקול הדעת מפנה מקום לטובת היצרים.
כמו ילדים קטנים שמונחת לפניהם שקית ממתקים, בלי להביט ימין ושמאל, אנחנו מסתערים על החבילות, על הטיסות ועל הכרטיסים. לעזאזל האוברדראפט, לא אכפת לנו מה איך אנחנו נראים בעיני אחרים.
אני נזכרת בחיוך בפיינל פור בברצלונה בו הייתי. בצעדות האוהדים ברחובות ששטפו את העיר בצהוב. מבוגרים וצעירים שהחליטו להקפיא לסוף שבוע אחד את העבודה והלימודים, שלקחו פסק זמן מהחיים ולא הסתכלו לשנייה אחורה לעבר חשבון הבנק שלהם.
אוהדים שלא יודעים שובע, שכבר מזמן הפסיקו לספור תארים, או את כמות המזומנים ששפכו על הקבוצה. שכמוני, מוכנים לחזור שוב ושוב לאירופה ולו רק בשביל הסיכוי שאם תתחולל פה שוב היסטוריה, הם יהיו חלק ממנה. אין לזה סיבה רציונאלית, אל תנסו לחפש בזה היגיון. אם אתם לא חלק מזה, אתם לעולם לא תבינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו