סופרבול, אנטישמיות והכתובת על הקיר

הסופרבול, משחק הגמר של הכדורגל האמריקני, הוא הרבה יותר מאירוע ספורטיבי.

זהו משדר הטלוויזיה המניב את שיעור הצפייה הגבוה ביותר בעולם. השנה צפו בו יותר מ־120 מיליון אנשים, ורצועת פרסום של חצי דקה נמכרה ב־7 מיליון דולר. גם מדינת ישראל רכשה רצועה כזאת כדי להעלות את המודעות ל־134 החטופים הישראלים שעדיין לא חזרו מרצועת עזה. רצועת פרסום נוספת נרכשה מטעם ארגון FCAS הנלחם באנטישמיות, ומשתתף בה אחד מהאנשים שעמדו לצידו של מרטין לותר קינג ושזוכר לטובה את עזרתם של היהודים במאבק ההוא.

אבל דווקא פרסומת אחרת של FCAS, שהועלתה לרשת כבר באביב שעבר, מלמדת הרבה על המצב שבו אנחנו נמצאים. פרסומת עלילתית שעוצמתה חושפת גם את חולשתנו.

הוויכוח בעולם נסב סביב האמצעים שאנחנו נוקטים במלחמה שלנו נגד הרוע. הרוע עצמו לא מתקבל על הדעת, ולכן, גם אם לא מכחישים אותו - אי אפשר לדבר עליו, הוא לא יכול להיות הנושא. היחס אליו מביך, נורא מנשוא, נידון למחיקה בידי שכן טוב

בפרסומת אנחנו רואים אם היוצאת בבוקר עם בתה מבית אמריקני טיפוסי. הילדה מברכת בבוקר טוב את השכן, ואז מבחינה בכתובת No Jews שרוססה על שער החניה, ולצידה צלב קרס. האם מתחמקת מלהסביר לבתה, שכנראה עדיין לא יודעת לקרוא, את משמעות הכתובת, ומאיצה בה להיכנס לרכב.

המתח בין האם לבתה מושך את תשומת ליבו של השכן, הרוכן אל מכסה המנוע של מכוניתו וקם כדי לראות על מה המהומה. השכן נוכח גם בסצנה השנייה, כשהאם ובתה חוזרות לביתן ורואות שהכתובת נעלמה. האם מבחינה בכתם צבע על נעלו של השכן, ומבינה שהוא זה שצבע את דלת החניה מחדש. היא מודה לו בשקט, בתנועות שפתיים דוממות והוא מהנהן.

הרגע האינטימי של קשר עין חסר קול מדגיש את עוצמת הרגישות והאכפתיות של האיש, המשקיע מזמנו כדי לעזור לשכניו היהודים. אבל העוצמה הדרמטית של התמונה הזאת לא מגיעה מהיחסים בין שני המבוגרים, אלא בינם לבין הילדה: הסיבוך בעלילה הקצרה הזאת לא נוצר מתוך השנאה של מי שריסס את הכתובת, אלא מתוך הניסיון המשותף שנרקם בשתיקה שבין שני המבוגרים להסתיר מהילדה את הכתובת ואת משמעותה.

שני המבוגרים משתפים פעולה נגד הרוע בכך שהם משתיקים אותו, מעלימים אותו מהילדה המייצגת את התום ואת התקווה. זוהי הקריאה שמפנה הארגון היהודי לנמעניו האמריקנים לנוכח הכתובת על הקיר, או על שער הגראז': עזרו לנו לשמור על התמימות שלנו, עזרו לנו להתעלם.

הסיפור הזה הוא מאוד אמריקני, אבל הוא מלמד משהו גם על המצב הישראלי ועל כוחו של האויב שלנו. האויב שלנו יצר רוע שלא יעלה על הדעת. הרוע הזה הצליח להפתיע אותנו, בין היתר משום שהוא לא הצליח לעלות על דעתנו, ודעתנו המוסרית סירבה לקבל אותו. הכתובת היתה על הקיר, אבל אנשים טובים, טובים באמת, מחקו אותה לפני שהילדים יראו.

זו גם אחת מהסיבות לחולשה המדינית שלנו. הוויכוח בעולם נסב סביב האמצעים שאנחנו נוקטים במלחמה שלנו נגד הרוע. הרוע עצמו לא מתקבל על הדעת, ולכן, גם אם לא מכחישים אותו - אי אפשר לדבר עליו, הוא לא יכול להיות הנושא. היחס אליו מביך, נורא מנשוא, נידון למחיקה בידי שכן טוב.

בשבת שלפני פורים נוהגים לקרוא בתורה על מחיית זכר עמלק: "תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט). זהו ציווי פרדוקסלי: הרי למחות את זכרו של משהו פירושו להשכיח אותו. זהו אותו פרדוקס המתבטא במילים הרטוריות השגורות 'לא יעלה על הדעת', שגם הן לא סבירות, כי כדי שניתן את דעתנו על משהו כדי לשלול אותו - עלינו להעלות אותו על הדעת. השלילה, המחיקה, נובעת מאינסטינקט מוסרי, אבל לנוכח רוע מוחלט צריך לזכור לא להפנות את המבט אל הצד השני, ולא לשכוח.