לפני עשור טיילתי בניו זילנד. אחת החוויות שזכורות לי במיוחד לא קשורה לאגם יפהפה או למסלול קשוח, אם כי יש כאלו בשפע, אלא דווקא לטרמפים. במדינה שיש בה יותר כבשים ממכוניות, לפעמים זו הדרך היחידה להתנייד.
ערב אחד עמדתי בצד הדרך, הרמתי אגודל וחיכיתי. גשם התחיל לרדת, אני הייתי עם תיק עצום על הגב ובבגדי טיול קלילים. אף אחד לא עצר. אחרי כמה דקות בכל זאת עצר רכב, והנהגת פתחה את החלון ואמרה: "אני עוצרת פה קרוב אז לא אוכל לעזור לך, אבל תדעי שאף אחד לא יעצור לך ככה. את צריכה לסמן עם האגודל תוך כדי שאת הולכת רגלית על הכביש, כדי שאנשים יראו שאת מתאמצת ולא רק מחכה רגל על רגל שמישהו יעצור לך". חייכה ונסעה.
היה לי קר, הייתי עייפה וכמובן לא התלהבתי מהרעיון, אבל ברומא נהג כרומאי. סידרתי את כתפיות התיק והתחלתי לצעוד אחורה, תוך שאני ממשיכה לסמן לנהגים. ואכן, תוך פחות מדקה עצרו לי שתי מכוניות. השנייה הגיעה בדיוק ליעד.
נזכרתי בסיפור הקטן הזה כמה שנים מאוחר יותר, כשגרנו בשבדיה. היתה לי שם חברה שאחרי לידת בתה השלישית החלה להתמודד עם בעיה פיזיולוגית מתמשכת והחליטה להישאר בבית. היא סיפרה לי איך כל מי ששומע שהיא לא עובדת מייד שואל אותה, "במה את חולה?". הנחת היסוד היא שמי שלא ממלא את תפקיד האזרח המועיל והפרודוקטיבי - כנראה יש לו סיבה טובה. לא תמיד נעים לה לשתף את כל העולם ואשתו במצבה הבריאותי, אבל עוד פחות נעים לה להצטייר כפרזיטית.
ניו זילנד, שבדיה וישראל הן מדינות שונות מאוד מהרבה בחינות, במיוחד תרבותית, אבל דבר אחד משותף להן, וכנראה לרוב המקומות בעולם - אנשים שמחים לתת.
אנשים מוכנים לתרום, להיות חלק ולשאת בנטל, אבל הם מוכנים לעשות את זה רק אם המאמץ שלהם הוא למען מטרה ראויה, והם לא מרגישים שהם עובדים קשה, נותנים מעצמם ומנוצלים לרעה.
כך, מי שעיניו בראשו מבין שנטל המס בישראל יגדל בתקופה הקרובה. מלחמה היא עסק יקר, ומישהו צריך לממן את זה.
אני אמנם לא מבכירי המשק או מרשימת מאה מקבלי השכר הגבוה בישראל, אבל כבורג קטן במערכת אני מוכנה בהחלט לתרום את חלקי, ומאמינה שכמוני רוב האוכלוסייה העובדת.
אבל לפני שאני עוצרת לקחת את המדינה טרמפ, אני רוצה לראות אותה מנסה ללכת קצת בעצמה ומקצצת לא רק איפה שקל ונוח, אלא גם איפה שקשה יותר אבל אפשרי.
תקציב תאגיד השידור הציבורי לא חייב להמשיך לעמוד על כמעט מיליארד שקלים. אין שום הצדקה להגדיל את תקציב משרד החינוך בלי שום תוכנית התייעלות. "הקרן לשמירת ניקיון" של המשרד להגנת הסביבה יכולה להיסגר. כאילו, בואו, זה לא שנקי פה.
ואם כבר מגזר ציבורי מיותר, ארבעה חודשים אל תוך המלחמה אפשר בכל זאת לאחד כמה משרדי ממשלה, כמו נניח משרד התפוצות ומשרד העלייה והקליטה, או משרד הרווחה והמשרד לשוויון חברתי.
אנשים מוכנים לתרום, להיות חלק ולשאת בנטל, אבל הם מוכנים לעשות את זה רק אם המאמץ שלהם הוא למען מטרה ראויה, והם לא מרגישים שהם עובדים קשה, נותנים מעצמם ומנוצלים לרעה
המחשבה שגם נשלם יותר מיסים וגם נספוג את יוקר המחיה בזמן שהכסף שלנו זורם כמו מים ליעדים לא חשובים ולא יעילים - בלתי נסבלת. במדינה דמוקרטית, האזרח משלם מיסים כדי לקבל שירותים איכותיים, לא כדי לספק ג'ובים או כדי להגשים חלומות אידיאליסטיים של מאן דהו.
אנחנו רוצים להשתכנע שמקבלי ההחלטות דורשים מאיתנו לשלם יותר רק כי באמת חייבים, ולא כי האגו שלהם או קבוצות הלחץ שלהם מנהלים את חיינו.
בימים שבהם האמון בין האזרח למדינה מעורער גם כך, טוב יעשו נבחרי הציבור אם יתאמצו להוכיח לנו שהם עוסקים בכסף שלנו בחרדת קודש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו