עוד בטרם התבררו ממדי אסון הפיגוע בהר אדר, מחולל התגובות האוטומטי כבר נכנס לפעולה. עוד לפני שכל איש ציבור עלה לשידור, כבר ידענו מה הוא יגיד, מה ישאלו אותו, ואפילו מה הוא יכריז שצריך לבצע החל מהרגע. למודי פיגועים אנחנו כבר יודעים היטב מה יגיד הימין ומה יגיד השמאל, אנחנו כבר יודעים לדקלם מתוך שינה איך האירוע הנורא הזה הוא בדיוק ההוכחה לצד ימין, או בדיוק ההוכחה לצד שמאל.
אנחנו כל כך רגילים שכל אירוע במציאות הוא בסך הכל עוד הוכחה לצדקת דרכנו, ומתכוננים לרגע שבו נוכל לשלוף באירוע הבא את הדוגמה הזו מהארכיון ולומר: "אתם רואים? אמרנו לכם!"
כי בכל מפגש שיש לנו עם עמדה אחרת משלנו, אנחנו נוטים בעיקר להגן על עצמנו. כאילו מפגש עם דעה אחרת עלול לעשות אותנו לאנשים אחרים לחלוטין, כאילו דעה בנושא ספציפי היא הזהות שלנו, ואם נשמוט אותה או נחשוב עליה מחדש, או אם חס וחלילה נביע הזדהות או אמפתיה עם דובר שמנגד - נאבד את מי שאנחנו. אז אנחנו משתמשים בכל הטקטיקות שאנחנו יודעים: הגנה, התקפה, התעלמות - העיקר שנשמור על עצמנו, שלא ניתן לאף אחד לחדור אל השריון העבה שלנו, שלא נצטער, שלא נכאב, שלא נרגיש. וככה אנחנו נשארים מחנות־מחנות, צפויים, מעייפים, בלי שום הקשבה, בלי שום מחשבה, בלי שום אפשרות לשינוי השיח או מציאת פתרונות אמיתיים.
בעוד יומיים יתרגש עלינו יום הכיפורים. כל אחד יחגוג אותו בדרכו שלו - בין שבאכילה ושתייה בראש חוצות, בין שבמרתון אופניים ובין שבצום ובתפילה. אבל עבור כולנו יום הכיפורים יכול להיות זמן למפגש מסוג אחר, פחות אוטומטי.
במהלך תפילות יום הכיפורים אנחנו עסוקים בהכאה על חטא בתפילה שהיא עצמה אולי המודל הטוב ביותר לפתרון סכסוכים: בתפילת הציבור אנחנו מכים על החזה - כל אחד על החזה של עצמו ולא על זה של חברו, וקוראים ביחד, בקול, את ההכרה בחטאים שלנו, בהחטאות שלנו: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי..." - חטא קולקטיבי, בלשון רבים, עבור כל אחת מאותיות האלף־בית. התפילה הזו איננה מקום לדיון או למחשבה על כך שאולי את חלק מהמילים לא אומר משום שלא חטאתי בהן, היא נישאת כשיר אחד גדול שכולם נושאים ביחד. לא אני חטאתי בהכל, אבל כולנו יחד ודאי חטאנו, כל אחד במשהו אחר.
וכולנו, הקולקטיב הזה, מכיר בחטא, בהחטאה, בפספוס, ומבקש להתנקות ולהיות טוב יותר בהמשך הדרך. כל אחד בדרכו האישית, וכולנו יחד כציבור, כקהילה.
התפילה הזו יכולה להיות הטכניקה שלנו למפגש חדש, במקום המפגש עם מחולל התגובות האוטומטיות המוכר והידוע. בכל אירוע שניתקל בו, והלוואי שתהא זו שנת שלום, במקום לשכנע את המשוכנעים ולבצר את המתנגדים, במקום להוסיף עוד הוכחות ולחבוט בכל מי שהן לא משכנעות אותו - בואו ננסה לוותר על ההגנות שלנו, נפסיק להכות על לבבות של אחרים, נחבק את מי שמולנו, נתמסר לחיבוק שיגיע, ונסלח - גם לעצמנו.
גמר חתימה טובה.יערה ישורון
