לנוכח הדו"ח שפרסם האלוף (מיל') יצחק בריק, נציב קבילות החיילים, באה תגובה חריפה מטעם הרמטכ"ל, שדרש להזים את הדברים בוועדת החוץ והביטחון. בעוד אלה נערכים, אפשר להגדיר את המתרחש כמשב רוח צונן ביום שרב. עצם הוויכוח - בעיקר העמדת סוגיית המוכנות המבצעית על סדר היום - מסמן מפנה חיובי וחיוני בכל דמוקרטיה, קל וחומר במדינה שמשחר הקמתה מצויה במצור מתמשך.
אלא מאי, על אף השינוי המבורך בהצבת סוגיית המוכנות למלחמה על סדר היום, ודווקא נוכח חומרתה, יש חשש שההליך יזדהם כמו בעבר - באבקת יוקרה, בחלקיקי פוליטיקה, במיוחד לנוכח השטחיות בכל הקשור לצבא בכלל, ולקביעת אמות מידה למוכנות הצבא בפרט. שהרי בכל מלחמות ישראל - ממבצע "קדש" ועד "צוק איתן" - בולטת הנחיתות המקצועית של עוצבות היבשה, כעדות לחסך משמעותי בהכנתם כהלכה למלחמה.
מידת הקושי שתעמוד לרמטכ"ל, להוכיח קיומה של המוכנות, תוכפל, אם אחד מחברי ועדת החוץ והביטחון יתכונן כהלכה לקראת הדיון. הוא יעמיד בפני הרמטכ"ל את לקחי המלחמות המהותיים - תפקוד ירוד של גורמי הפו"ש (פיקוד ושליטה), וביתר בולטות של מצפ"ע (מוצב הפיקוד העליון), כשל הקרב המשולב הבין־זרועי והבין־חילי, כשל שילובן של מערכות התמך (הלוגיסטיקה), היעדר רציפות בלחימה, וחמור מכל: ירי כוחותינו אלה על אלה - כהוכחה לזלזול השליט ב"ירוקים" לקיום נוהלי קרב, תדריכי עומק ומשחקי מלחמה.
לא צריך להיסמך על מלחמות העבר. רק לפני ארבע שנים, בתחילת "צוק איתן" - כשאנו טעונים בלקחי "עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה" – נדהמנו לנוכח פריסת מערכות התמך (הלוגיסטיות) בטווח מרגמות חמאס. גם נשגבה מבינתנו כניסתו השערורייתית של חפ"ק חטיבה 188, שכמו מג"ד הגזרה (שהגיע במסגרת מינויו בזמן חירום), הסתובבו ללא תדריך ומידע על קיומן של חוליות אויב בשטחנו. עד היום קשה להבין ולקבל, כיצד נהרגו לוחמי צה"ל בעמדת השמירה ("פילבוקס").
לא לחינם התקשינו להבין את המטרות ואופני פעילות העוצבות, כולל סימני השאלה שעלו מפרשת הנגמ"ש שנפגע, לרבות החרדה שהמחישו הלוחמים. חרדתם לא הותירה ספק, כי הם לא השתתפו בנוהלי הקרב ובתדריכים - עדות לנתק בין הלוחמים למפקדיהם. עוד נשגב מבינתנו, כיצד על אף תקפותה של פקודת "חניבעל" - במקום להיכנס ולהציל את הדר גולדין הי"ד, ולחלופין לקיים את פקודת "חניבעל" כלשונה, ביקש אחד הקצינים אישור להיכנס. שהרי ידוע כי בקשת היתר לפקודה שניתנה מראש, כמוה כהעברת אחריות.
אני אמון על ההערכות לאופיו, יושרו, חוכמתו ואומץ ליבו של גדי איזנקוט. זה מאפשר לאדם כמותו להתייחס למצב העכשווי, הפוך מהתייחסותו של רא"ל דדו ז"ל בלשכתה של רה"מ גולדה מאיר ז"ל, שעות ספורות לפני צום כיפור 1973. שם, לנוכח טיעוני גולדה להימנע מלהכות ראשונה, עמדה לדדו הזכות והחובה להישיר מבט לראש הממשלה, ולהודות כי צה"ל שכח להתכונן להגנת סיני ורמת הגולן, מה שיביא להערכתו, לאלפי פצועים והרוגים.
במקום לתקוף את מסקנותיו של האלוף בריק, עומדת לאיזנקוט ההזדמנות להביא למפנה של ממש - דווקא בניצול הטיעונים של בריק - כפתח תקווה לקראת שדרוגו של צה"ל מקבוצת תאגידי משנה, לצבא אחוד, נחוש ומיומן.
