לפני 50 שנה עצר העולם את נשימתו לנוכח דרמה פוליטית שהתרחשה במדינה שאינה קיימת עוד: צ'כוסלובקיה. המדינה הקטנה שהוקמה לפני מאה שנה, בתום מלחמת העולם הראשונה, בליבה של אירופה המדממת, תוך איחודם של הצ'כים והסלובקים לישות פוליטית אחת, זכתה לתשומת לב בין־לאומית כה רבה רק בשלהי 1938. אז הפכה קורבן למדיניות הפיוס של המעצמות המערב־אירופיות כלפי אדולף היטלר והוענקה בשלבים לגרמניה הנאצית במטרה להבטיח "שלום בזמננו", שהפך למלחמת עולם נוראה יותר מקודמתה.
שלושה עשורים לאחר מכן, בעיצומה של המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב, דומה היה שצ'כוסלובקיה - שהוענקה כ"מתנה" לבריה"מ בתום מלחמת העולם השנייה במסגרת חלוקתה מחדש של אירופה - הצליחה להתנער מאחיזתה המחניקה של מוסקבה הסובייטית. ממשלה רפורמיסטית בראשותו של אלכסנדר דובצ'ק החלה ביישום ליברליזציה פוליטית, חברתית ותרבותית, שנועדה להחליף את הדיכוי הקומוניסטי ב"סוציאליזם הומאני". במערב כינו זאת "האביב של פראג" ועקבו בהערצה מלווה בחרדה. היתה זו קריאת תיגר משמעותית ביותר לשליטתה של בריה"מ במדינות הלוויין שלה במזרח אירופה.
לכן, לא היתה זו הפתעה גדולה כשבריה"מ שלחה בסוף אוגוסט 1968 טנקים שלה ושל חברות "ברית ורשה" כדי למחוץ את המרידה הצ'כוסלובקית הדמוקרטית, בטרם יצאה מכלל שליטה. ועדיין, חיסול "האביב של פראג" זעזע את העולם החופשי ורבים במרחב הקומוניסטי, שהאמינו ביכולתם לשנות את אופיו הדיקטטורי של הקומוניזם ולהעניק לו פנים אנושיות. במידה לא מבוטלת, שתל דיכוי "האביב של פראג" את זרעי קריסתו של הגוש הקומוניסטי 21 שנה לאחר מכן, ב־1989. מנהיגי "מהפכת הקטיפה" האנטי־קומוניסטית בצ'כוסלובקיה היו בני דור "האביב של פראג".
תעתועיו של שר ההיסטוריה הביאו לכך, שדווקא כאשר פראג - כיום בירת צ'כיה בלבד - נערכת לציין בעוד שבועות ספורים 50 שנה לדיכוי "האביב של פראג", ובעוד חודשים אחדים 30 שנה ל"מהפכת הקטיפה", שסילקה את הקומוניסטים מהשלטון - חוזרים הקומוניסטים הצ'כים לעמדת השפעה פוליטית. המיליארדר ואיש העסקים אנדריי באביש, העומד בראש מפלגת "פעולת האזרחים הלא מרוצים", הצליח לאחר מו"מ ארוך ביותר להקים ממשלת מיעוט עם הסוציאל־דמוקרטים, שנשענת על קולותיהם של 15 חברי המפלגה הקומוניסטית. אלו קיבלו בתמורה היענות לכמה מדרישותיהם הרעיוניות ומינויים בכירים במנגנון הציבורי.
שיתופם מחדש של הקומוניסטים בשלטון, לראשונה בתולדות צ'כיה הדמוקרטית של ימינו, לווה במחאה קולנית - גם מקרב הסוציאל־דמוקרטים. אך בפני באביש - שעזב את שורות המפלגה הזאת בצל חשד שקיבל כספים מהאיחוד האירופי - לא עמדה ברירה אחרת: בחירות חדשות לא היו בהכרח מייצרות רוב לגוש המרכז־שמאל שהוא מבקש להנהיג. כמו מדינות נוספות באירופה, צ'כיה סובלת מהתמוססות איטית ונמשכת של המפלגות הגדולות - משמאל ומימין - ומהתפוררות הנוף המפלגתי, באופן שאינו מאפשר להקים ממשלות יציבות.
בבריטניה, בספרד, בדנמרק ובשבדיה יש כיום ממשלות מיעוט, התלויות בחסדיהן של מפלגות קיצון משני עברי המפה הפוליטית. אפילו בגרמניה הועלתה לאחר הבחירות האחרונות אפשרות הקמת ממשלת מיעוט, שירדה מהפרק לאחר הקמתה של ממשלת קואליציה בין שתי המפלגות הגדולות. גם בהולנד הוקמה אחרי חודשי מו"מ ארוכים ממשלת אחדות לאומית. באיטליה וביוון פועלות ממשלות המאחדות בשורותיהן מפלגות שמאל וימין פופוליסטי, שבדרך כלל נאבקות אלו באלו. הממשלות היציבות היחידות באירופה כיום הן ממשלות הימין הלאומי בהונגריה, בפולין ובאוסטריה, וממשלתו של עמנואל מקרון בצרפת, המבוססת בדיעבד גם היא על עירוב רעיוני בין שמאל וימין. אין זה פלא שמקרון מבקש "לייצא" את התנועה הפוליטית שלו למדינות אחרות באירופה, גם לקראת הבחירות הבאות לפרלמנט האירופי בעוד שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
