אחד ההיבטים המטרידים בסערת חוק הלאום הוא העובדה שכמעט לא ניתן היה להבדיל בין רטוריקת הנאצה של הגרועים באויביה של ישראל לזו של המשתייכים ל"שמאל הציוני". דברי הגינוי היו זהים כמעט לחלוטין בסגנונם המתריס, במינוח העוין ובאיבה הבולטת.
אין סיבה לפליאה על ההשתלחות שלוחת הרסן בקרב הקבוצה ראשונה, שעימה נמנה השמאל האנטי־ציוני, שאינו מסתיר פסילתה של כל שאיפה ציונית. קשה הרבה יותר להסביר - וגם להבין ולקבל - השתלחות דומה, ממי שמכריז על עצמו "ציוני". אחרי ככלות הכל, דבריהם מסייעים לערער את יסודות המבנה הרעיוני שאליו הם אמורים להיות מחויבים!
יתרה מזו, אף על פי שביקורתו הקטלנית של השמאל הציוני הגיעה לקרשנדו מחריש אוזניים בסוגיית חוק הלאום, אין זה הנושא היחיד שבו קיים דמיון מפליא בין עמדותיו לאלה של פוסלי הציונות החריפים ביותר. כך הדבר ביחס לסוגיות נוספות כגון נוכחות יהודית בחלקי המולדת, אופן ההתמודדות עם הטרור, היחס למורשת היהודית ועוד.
למרות הקושי הגובר לומר זאת, ככל שחולף הזמן, רבים בשמאל הציוני אכן חדורים אמונה עזה וכנה שדרכם - פייסנות פוליטית וותרנות טריטוריאלית - היא שתביא לישראל את מירב התועלת ותתרום לפיתוחה, שימורה ושגשוגה - חרף היעדר בסיס עובדתי לאישור אמונתם. כיצד, אפוא, ניתן להסביר התנהגות תמוהה זו, שבה מי שמתיימר לאהוב את המדינה היהודית מתיישר עם שונאיה המובהקים ביותר? הסבר מאיר עיניים לכך מצאתי בשתי מובאות של סופרות אמריקניות שעסקו באהבה נכזבת ותוצאותיה.
כך כתבה אל ניומרק Newmark, 1946-2011)): "אהבה נכזבת אינה חדלה להתקיים; היא רק נדחקת למקום נסתר, שבו היא מסתתרת, מכווצת ופצועה - עד שהיא נעשית ממורמרת ונבזית". באותה נימה, מזהירה מישל יאנג־סטון (Young-Stone): "אהבה היא דבר מבהיל; אם היא אינה נענית, היא מסוגלת להפוך בן אדם למפלצת".
לא קשה לזהות סממנים מובהקים של מגמות אלו בשמאל הציוני בשנים האחרונות, המתנהג בדומה לאדם שאינו מוכן להשלים עם העובדה, שאהובתו העדיפה אחר על פניו. לכן, על אף אהבתו כלפיה - מתוך עלבון הוא מלבין את פניה בציבור, פוגע בכבודה, ואף מוכן להסב לה נזק פיזי. הוא מתקשה להבין כיצד היא בחרה במי שבעיניו, פחות ראוי, רהוט ומעודן ממנו. כך, מתוך פגיעה, הוא מגנה את חוסר תבונתה - חרף הישגיה הגלויים לעין. למרות שיופייה לא דהה - אדרבה, כעת היא בשלה, ובעיני רבים אף מושכת יותר מבעבר - הוא מגדף אותה על כיעורה ואובדן חִנָּהּ. מתוך תסכול, הוא בודה מליבו מעשיות על אופייה הפגום ומעשיה הנלוזים, מבליט את פגמיה ומגמד בעקביות את הישגיה.
על אף הישגיה המרשימים של ישראל, השמאל - המתעקש להיקרא ציוני - ממעיט בערכה. חרף החירויות והרווחה שהעניקה לכל אזרחיה - גם לאלה בעלי הזיקה לאויביה - הוא מצטרף לקריאות הכזב של שוללי זכות קיומה ומשתף פעולה עם מוציאי דיבתה רעה.
אולם כשם שאותו מאהב אומלל אינו תופס שהשחרת שמה של אהובתו רק מבטיחה שלעולם לא יזכה בה שוב - כך גם השמאל אינו מבין שהכתמת שמה של המדינה היהודית, רק מרחיקה את הסיכוי שאי פעם יחזור לשלוט בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו