אחד הכלים החשובים ביותר לאיתור זהותם של התומכים במועמד או במפלגה בבחירות בארה"ב הוא "סקרי יציאה" (Exit Polls). כלי תקשורת שונים מציבים סוקרים על יד קלפיות מדגמיות ומראיינים את היוצאים מהקלפי. סקרים אלו מתבססים בדרך כלל על מדגמי ענק מחוף אל חוף ומספקים ממצאים מרתקים.
בסקרי היציאה בבחירות האמצע האחרונות, טענו כמחצית המצביעים שהחליטו למי יצביעו "בחודש האחרון" ואפילו "בימים האחרונים". מבחינה זו, אין הבדל בין תומכי המועמדים הדמוקרטים לבית הנבחרים לתומכי המועמדים הרפובליקנים. למרות זאת, הצביעו הסקרים בקירוב על התוצאה הסופית זמן רב לפני הבחירות. לטענת "מפנה ברגע האחרון" לא היה בסיס גם בעבר. בבחירות 2016, שתוארו על ידי פרשנים רבים כהפתעה מרעישה, התברר כי הסקרים המוקדמים דייקו. המאבק ניטש ב־50 המדינות ובמחוז קולומביה. הסקרים קלעו למטרה ב־47 מן ההתמודדויות, ובמקומות ששגו, הדגישו הסקרים מצב של מרוץ צמוד. שלוש מדינות כאלה - פלורידה, פנסילבניה ומישיגן - היו עתירות אלקטורים והן שהכריעו את הכף לטובת טראמפ. הסקרים ניבאו שקלינטון תנצח בקולות המצביעים בהפרש של כ־2%, וכך אמנם קרה.
על פי סקרי היציאה, נטייה לכיוון הדמוקרטי ניכרת בקרב נשים, צעירים, מיעוטים אתניים ודתיים, משכילים, מעוטי הכנסה, ותושבי ערים. משתני הרקע המשפיעים ביותר על הצבעה הם השתייכות אתנית ודתית. יותר מ־90% מהשחורים תמכו במועמדי המפלגה הדמוקרטית. כמוהם קרוב ל־80% מהמצביעים היהודים. נטייה חלשה יותר בכיוון הדמוקרטי קיימת אצל מיעוטים אחרים כגון היספנים וקתולים. קבוצה פרו־רפובליקנית בולטת ביותר היא של אוונגליסטים ו"נוצרים שנולדו מחדש", שכשלושה רבעים מקרבם תמכו במועמדים רפובליקנים.
רבים מאמינים שעמדות הבוחרים בעניינים פוליטיים וחברתיים הן הקובעות את אופן ההצבעה, אך שתי מגמות מלמדות שהדבר אינו כה מובהק. ראשית, התומכים במפלגה השלטת מעריכים את מצבם האישי ואת מצב האומה כטוב יותר מאלה התומכים באופוזיציה. "האם האומה צועדת בכיוון הנכון?" שאל סקר היציאה של CNN. מבין המשיבים בחיוב, 86% תמכו ביום הבחירות במועמדים רפובליקנים. מאלה שהשיבו בשלילה, 85% תמכו במועמדים דמוקרטיים. שנית, עמדות המפלגות במישור האידיאולוגי ובענייני מדיניות אקטואליים אינן זרות לבוחרים. 91% מאלה שהגדירו עצמם כ"ליברלים" תמכו בדמוקרטים; 94% מאלה שהגדירו עצמם כ"שמרנים" תמכו ברפובליקנים. 90% מאלה הסבורים שמדיניות טראמפ בנושאי ההגירה "קשוחה מדי" תמכו בדמוקרטים; 85% מאלה הסבורים שמדיניות טראמפ באותו נושא "אינה קשוחה דייה" תמכו ברפובליקנים.
המנבא הטוב ביותר של אופן ההצבעה הוא הזדהות הבוחרים עם אחת המפלגות הגדולות. כ־95% מהמזדהים כבעלי זיקה למפלגה הדמוקרטית או למפלגה הרפובליקנית תמכו במועמדי מפלגתם ביום הבחירות. 94% מאלה שתמכו בהילארי קלינטון בבחירות לנשיאות ב־2016 העניקו את תמיכתם למועמד דמוקרטי בבחירות לבית הנבחרים ב־2018. 91% מתומכי טראמפ ב־2016 העניקו את תמיכתם למועמד רפובליקני ב־2018. הנאמנות המפלגתית הברורה מחזקת מסקנה שהציעו חוקרים מאוניברסיטת מישיגן לפני קרוב ל־60 שנה: ההזדהות המפלגתית מכתיבה את עמדות הבוחרים, יותר משהעמדות קובעות את ההזדהות המפלגתית. תופעה מקבילה מתקיימת לגבי ההזדהות "המחנאית" בישראל.
ממצאים דומים עלו גם בסקרי היציאה של מערכות הבחירות בעשרות השנים האחרונות. הדומיננטיות של ההזדהות המפלגתית מעוררת את השאלה כיצד מתרחשים מהפכים פוליטיים. נוסף על שינויים בהרכב הדמוגרפי של ציבור הבוחרים, קיימים גורמים המשנים את זיקתם המפלגתית במהלך השנים. אך בוחרים שאינם מחויבים לאחד המחנות, מחוללים מהפכים. מתברר כי כשליש מהבוחרים אינם מזדהים כדמוקרטים או כרפובליקנים, וגם לא כ"שמרנים" או כ"ליברלים". הנאמנות המפלגתית היא גורם מכריע בהתנהגות הבוחרים, ו"הבלתי מזוהים" מחזיקים את המפתח למהפכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
