הכרתי את צביקה לוי לפני יותר מ-30 שנה, בתחילת הקריירה העיתונאית שלי ככתב וצלם בצפון של עיתון מעריב, ובהמשך ככתב גלי צה״ל וישראל היום. שנינו קיבוצניקים, כך שהחיבור בינינו היה טבעי ומהיר. לצידו של צביקה זכיתי לפרסם עשרות כתבות בהן חשפתי את סיפוריהם המרגשים של החיילים הבודדים בהם טיפל ולהם דאג.
מתחילת הקשר, הבנתי שמדובר באדם נחוש, חדור מוטיבציה וממוקד מטרה, לעשות כל שלאל ידו לסייע לחיילים הבודדים. הוא דאג להם עד לפרט האחרון ובימי ההולדת שלו, ביקש מחבריו הרבים להביא לו רק מתנות שאותן הוא יכול להעביר לחיילים הבודדים כמו טוסטרים, טלוויזיות, תנורים, מחשבים, שמיכות ואביזרים הנחוצים להם במגורים בקיבוץ או בבסיס.
צביקה הבין שהחיילים הללו, שעוזבים משפחה וחברים ומגיעים לישראל בגפם, לתרום את חלקם לביטחונה של מדינת ישראל, הם אלה שיהיו השגרירים הטובים ביותר שלנו, עם שובם לארצותיהם בתום השירות הצבאי. הוא מתרוצץ מקיבוץ לקיבוץ, דואג שעוד חייל בודד או חיילת בודדה יקבלו חדר מסודר ומשפחה מאמצת, מגיע לבסיסים לבקר את החיילים הבודדים, מדבר עם המפקדים, מוודא שהכל בסדר ומתייצב לכל טקס סיום עם שקית מתנות מעוטרת בדגל ישראל, כי הוא היה האבא והאמא של כל אחד ואחת מהם.
צביקה לוי היה לוחם. הוא לחם בצנחנים, לחם למען כל חייל או חיילת בודדים ובערוב ימיו לחם במחלת ניוון השרירים ששיתקה את גופו ולבסוף הכריעה אותו. אבל גם כשהיה מרותק למיטה או לכסא הגלגלים ועדיין היה מסוגל להניע אצבע אחת קטנה, הוא המשיך בכל כוחו לעשות כל מה שניתן, לסייע לעוד חייל או חיילת. צביקה לוי הקדיש את חייו לחיילים הבודדים ולפרלמנט העמק בקיבוץ יפעת, שבו התכנסו מדי יום שישי עשרות ומאות חברים מעמק יזרעאל לשיר את שירי ארץ ישראל היפה והטובה, לאכול גבינה לבנה עם זעתר ובצל ירוק ולשתות בירה שחורה. יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו