סוד יעילותה של הגדר הישראלית

בשבועות האחרונים מצויה ארה"ב בהשבתת הממשל הארוכה ביותר בתולדותיה. סיבת המשבר היא ויכוח בין הנשיא טראמפ לרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים, ביחס להקמת החומה המיוחלת בגבול מקסיקו. טראמפ מעוניין בחומה, הדמוקרטים מסרבים להקצות תקציב, והממשל שובת. 

אבל יש גם זווית ישראלית (מעבר לכך שגם פה יש כמה סוכנויות ממשלתיות שלא יזיק להשבית מפעם לפעם): הניסיון הישראלי בהקמת חומות מוזכר בדיון הציבורי האמריקני כדוגמה מוצלחת לפתרון בעיות באמצעות גידור.

"אם אתם רוצים לראות כמה יעילה יכולה חומה להיות, פשוט שאלו את ישראל", אמר טראמפ כשהוכרזה השביתה. "היא מועילה ב־99 אחוזים מהמקרים, ושלנו תהיה טובה לפחות כמו שלהם, אם לא יותר". מדוע, אפוא, הפכה הגדר הישראלית לסמל של יעילות והצלחה? 

ארבעה טיפוסים של גבולות קיימים בישראל: הגבול המדיני עם לבנון, סוריה וירדן; הגבול עם רצועת עזה; הגבול עם מצרים; וגדר ההפרדה ביו"ש. בהשוואות בין ישראל וארה"ב, הכוונה בדרך כלל לגדר הדרומית, ולעיתים גם לגדר ההפרדה ביו"ש, ש"הפסיקה את הטרור". 

המעניין הוא שאיש לא מזכיר את הגדר בגבול עזה, אף שהיא הוקמה הרבה לפני האחרות - בעיצומו של תהליך אוסלו בשנות ה־90, תחת ממשלת רבין. הסיבה ידועה: הגדר בעזה לא בדיוק עובדת. בניגוד למיתוס על "היפרדות" מהפלשתינים, מכשול פיזי כשלעצמו אינו מספיק. הדבר נכון גם למקרה של גדר ההפרדה: לא היא סיפקה את הביטחון, אלא מלחמתו של צה"ל בטרור במבצע חומת מגן ולאחריו. 

במחקרו על יעילותה של גדר ביטחון, בחן פרופ' הלל פריש מאוניברסיטת בר־אילן כמה נתונים הקשורים למספר הפיגועים ומספר הנפגעים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו, בתקופה שלפני השלמת הגדר ולאחריה. על פי ממצאיו, מספר הפיגועים פחת בקצב מהיר יותר בתקופה שלפני השלמת הגדר מאשר לאחריה. יתרה מכך: גם לאחר השלמת הגדר, מספר הפיגועים בשומרון ויהודה - כלומר באזור שאינו מוגן על ידי הגדר - פחת בקצב מהיר יותר מאשר מחוץ לקו הירוק, האזור המוגן על ידי הגדר. מסקנתו ברורה: "הגורם ההתקפי מוכח כחשוב יותר מהגורם ההגנתי, כלומר הגדר". הוכחות לתזה הזו ניתן למצוא בשפע גם בניתוח ההבדלים שבין עזה ליו"ש: מה מונע מהרי השומרון להפוך לבסיס רקטות פלשתיני, בדומה לעזה, אם לא צעדיו ההתקפיים של צה"ל בשטח?

עיקרון דומה חל גם על המקרה של הגדר עם מצרים, שנתפסת בטעות כסיבה היחידה לבלימת ההסתננות. על פניו, זה נראה נכון: עד להשלמת הקטע הראשון של הגדר במהלך שנת 2012, ישראל הוצפה במסתננים בקצב שעמד בשיאו על כ־1,500 בחודש. השלמת הגדר הפחיתה את המספרים לכמה עשרות בלבד.

אך הגדר לא פעלה לבדה: לצד הקמת המכשול, נחקקו בישראל חוקים חדשים למניעת הסתננות, הוקם מתקן "חולות", וננקטו אמצעים נוספים. הצורך בחבילת החוקים המשלימה זוכה גם לאישוש עובדתי: במהלך 2015, סמוך לביטול חלק מחוק המסתננים על ידי בג"ץ, נרשם זינוק במספר הכניסות הלא חוקיות - מ־44 בשנת 2014 ל־231 בשנת 2015.

יתרה מכך: בטרם הוקמה הגדר, הפעילה ישראל את "נוהל החזרה חמה", שהתיר הפעלת כוח במטרה להחזיר למצרים את המסתננים שנתפסו בגבול. בין השנים 2007־2009 הופעל הנוהל באופן חלקי, וההסתננות עמדה על אלפים בודדים בשנה. עתירות לבג"ץ נגד הנוהל גרמו להקפאתו, ובשנת 2010 הסכר נפרץ: מ־5,191 מסתננים בשנת 2009 ל־14,624 בשנת 2010.

אף שהגדר ודאי מסייעת - ללא אמצעים וחקיקה מתאימה, היא הרבה פחות יעילה. בלי אבטחה הדוקה וחבילת חוקים משלימים, גם הגדר המהוללת של ישראל תהיה לבדיחה של אפריקה. הסיבה לכך פשוטה: לא רק גדרות וחומות שומרות על הגבול, אלא גם, ובעיקר, נחישות האומה העומדת מאחוריהן.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו