בתחילת שנות ה־50 של המאה הקודמת התכנסו ראשי מערכת הביטחון ודוד בן־גוריון לדיון שהגדיר את תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. עקרונות התפיסה מדגישים את חשיבות עיתוי היציאה למלחמה - תמיד כשבידינו הברירה לקבוע היכן ובאיזו עוצמה - וסיומה בהכרעה נקודתית. עקרונות אלה נועדו לשמר ואף להעצים את ההרתעה, שנקבעה כיעד עליון.
לשם השגתה, שילמה ישראל לא אחת במחיר דמים עתק. ביום הכיפורים, לאחר הבלימה, נדרשה ישראל "לשלם" כמעט מחצית מנפגעי המלחמה, כדי להעתיק את הלחימה לשטחי האויב ולסיים אותה בהכרעה נקודתית כמסד איתן להרתעה.
אלא שבניגוד לבן־גוריון ולאנשיו, שקבעו את ההרתעה כערך עליון, בחרו תלמידיו - יצחק רבין ושמעון פרס - לשנות כיוון. על רקע מלחמת שלום הגליל בשנות ה־80, בעודם באופוזיציה, פתחו השניים חזית מול הממשלה. מאבק פוליטי זה - ללא קשר לשיקוליו - הביא לגניזתה של תפיסת הביטחון הלאומי ולביטול החובה לחתור להכרעה. הריק הביטחוני שנוצר מאז התמלא באסטרטגיית ה"הכלה", הדומה להפליא להתנהגות שאימצו אבותינו בלית ברירה בגלות. אין בה סימן וזכר ליוזמה, זולת מענה ל"שימור הנפש והרכוש". אין פלא שמאז פסקו הניצחונות, ואנו מסתפקים ב"תיקו", במקרה טוב.
ראשית הגלישה במדרון היתה הקמת מעין "קו בר־לב" בלבנון, שכמו בחזית ההתשה בסיני נוסח 1969, הפכה את המוצבים למטרות לפיגוע. היה זה פתח דבר להקזת דם חיילינו בלבנון, שנקלטו כתשדירי המרצה לפתיחת האינתיפאדה בעזה, בשומרון וביהודה. משם קצרה הדרך לאוסלו, כאבן דרך לבריחה מלבנון ולהתנתקות מגוש קטיף. ישראל מצויה מאז בפרוזדור אינסופי: מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן...
לתמורה היסטורית זו יש תופעות לוואי נוספות: ריסוקה של האחדות הלאומית, פגיעה בביטחון האישי והפיכתן של ממשלות ישראל - כולל הנוכחית בראשות בנימין נתניהו - לבנות ערובה של המטכ"ל והעומד בראשו. כדי להמעיט בכישלונם של ראשי מטכ"ל, ניפקה מכבסת המילים הצה"לית את הביטוי "המלחמה שבין המלחמות" (מב"מ), המעלים מעיני הציבור את העובדה שמדובר במלחמת התשה מתמשכת, התואמת לאסטרטגיה שגיבש האויב לאחר של"ג: להקיז דם יהודי במידה שתמנע מממשלה בישראל לצאת למלחמה כדי להכריע את האויב עד תום.
רצה הגורל, ובימים אלה מנפנפים שני רבי־אלופים (מיל'), גנץ ויעלון, ביוקרתם ובניסיונם הצבאיים ומתחייבים להביא לשינוי בכל אחד מתחומי חיינו - אם רק נבחר בהם.
אך צה"ל, גם בפיקודם, כשל - ולא בשל היעדר ידע ומוטיבציה, אלא כי הפך ל"בולען" משאבים. אם ברצונם של השניים להציג תוכנית הבראה סדורה לסיכול החובבנות בשאר תחומי החיים והמערכות הציבוריות, מוטב שיתייצבו קבל עם ויסבירו את הסיבות לשליטת החובבנות בעת תפקודם כראשי מטכ"ל.
אם לא כן, "תדע כל אם עברייה" כי הכישלון הצבאי יימשך, הבטחותיהם של גנץ ויעלון לא יושגו, ופעילות השניים תירשם בדפי ההיסטוריה כהונאה לשמה.
תא"ל (מיל') אמציה (פצי) חן היה מפקד סיירת שקד
