הסיפור שנפקד ממורשת התקומה שלנו

בקיץ ימלאו למָמוֹ (במילרע), שתהיה בריאה, 93 שנים. כל ילדיה שילדה ושגידלה, ועשרות נכדיה וניניה, יעלו לרגל לביתה שבעפולה כדי לברך ולהתברך, לחבק ולהתחבק, לשמוע שוב את הסיפורים, ולטעום מהתבשילים שבסירים הגדולים. הקוסקוס ודגי המושט על מצע תפוחי אדמה ברוטב אדום עשיר בכוסברה, והטפינה־לפת ופריקסה - איך לא? ועוגיות היויו והבולו, ועוד ועוד כיד המלך וכראוי למָמוֹ, אימא גדולה, ראש לשבט נחמיאס. יהיו שם קופסאות לאריזה, והיא תגיד, "תיקחי ענתי, את אוהבת את העוגיות האלה". איך היא זוכרת איזה ממאכליה אהוב על מי מנכדיה? 

הסיפור של מארי "ממו" נחמיאס לבית סבח, שנולדה בעיר קאף שבתוניס, ותשיא משואה ביום העצמאות הקרוב, הוא הסיפור הנפקד מיריעת מורשת התקומה של העם בארצו, על אף שברגע הראשון הוא נשמע מוכר: בת זקונים מפונקת ומטופחת, שנולדה למשפחה אמידה ששכרה לה מורה פרטית לפסנתר. בת שמונה הייתה כשלמקום מגוריהם הזמני באלג'יר הגיעו מרצחים ערבים שסכיניהם הארוכות נוטפות דם והם חדורי הרג ביהודים. צריכים היו להתחבא במחסנים, ולברוח. 

היא ישבה באוטובוס שבו שוסף גרונו של נער בן 16 על ברכי אמו. מאוחר יותר, בבירת תוניס, והיא נערה צעירה ערב כלולותיה, נאלצה לנוס על נפשה מפני הכובשים הנאצים, שהובלו על ידי הערבים, שותפיהם לפשע, לבתי הכלות, לאנוס אותן ולהרוג בהן. בכירי הקהילה כבר הושמו במאסר ואלפים נשלחו לעבודות כפייה. שפר גורלם, והצורר ניגף בפני בנות הברית לאחר כחצי שנה של כיבוש ואימה.

ב־1950 עלתה לישראל הצעירה, נשואה במצוות אִימה לאיש הממרר את חייה, אם לארבעה הנושאת ברחמה ילדה נוספת. את הימים הספורים ב"שער העלייה" - מחנה העולים במערב חיפה - היא זוכרת כ"סדום ועמורה": מספר משפחות דחוסות באוהל אחד, בדיקות מבדיקות שונות, חיסונים מכאיבים, עכברים וחולדות מתרוצצים בין המיטות, ריסוס בדי.די.טי. מהמחנה יצאו העולים והם אזרחים מלאים במולדת החדשה, חברים בקופת חולים ובהסתדרות. בני המזל מבין העולים אף הופנו למקום עבודה. כך בעלה, טכנאי רנטגן מומחה, יכול היה לבחור את מקום מגוריו. הם בחרו בעפולה, אבל עד שזכו לדירת השיכון הקטנה, גרו שנתיים במעברה.

הילדה שנולדה עם כפית זהב בפה, למדה על בשרה סבל ומחסור, אבל הקושי חישל אותה. לאחר שלושים שנות נישואים עכורים, תבעה וזכתה בגט המיוחל. פורחת, כמו נולדה מחדש היא תעבוד לילות כימים; תסייע לילדיה, כבר בוגרים, בדרכם. 

בדיוק אז, כשנראה כי החיים מאירים לה פנים, פרצה מלחמת יום הכיפורים, ובמהומת הקרבות הגיעה אל מפתנה הבשורה על פציעתו האנושה של בנה, שאול. כשהרופאים איבדו תקווה, היא שמה מבטחה באלוהים. בתום ימי ייסורים, משנענו תפילותיה ושאול יצא מכלל סכנה, נדרה נדר: היא תמלא כל מצוות נתינה שתיקרה בדרכה. 

חודשים ספורים חלפו עד ששאול, שהיה עובד בלשכת הסעד של עפולה, התקשר. מישהו הגיע למשרדו עם תינוקת כבת שנה, וסיפר שיש לו עשרה ילדים ואשתו אינה מסוגלת לטפל בעוד תינוקת. וממו ידעה: אלוהים מעניק לה הזדמנות לקיים את הנדר. דגנית תהיה הראשונה מבין 52 ילדים שמארי "ממו" נחמיאס תעניק להם קורת גג ותטפל בהם כאם וכאחות רחמנייה. רובם ככולם פגועים, לוקים במחלות שונות, והיא, בטוב שכלה ובחוכמת תרופות הסבתא, שבעזרתן גידלה את שמונת ילדיה, תיטיב עמם. חלקם ישהו בביתה חודשים ספורים. אחרים, כמו שרית, שגדלה כבת לכל דבר מגיל 3 ועד 19, יחיו שם שנים ארוכות. 

איפה ישנם עוד אנשים כמו האישה הזאת? ממו נחמיאס מגלמת את האישי והאנושי ביחד עם העוצמתי והנחוש שבחיינו; היא ארץ ישראל היפיפייה שחיה וקיימת בתוכנו. תאמינו: היא סבתא־רבתא של שלושה מנכדיי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו