אני חושב שמגיעה לי, האזרח הקטן, תשובה למציאות הבלתי נסבלת של סבבי ההרג וההרס עם עזה שלא נגמרים. שוב אנו נידונים, כמו במיתוס של סיזיפוס, להרים את המשא הכבד במעלה ההר וליפול מטה לנקודת ההתחלה, לעבר סבל מעגלי שלא נגמר.
אני לא מקבל את האמירה שאנו נידונים לסבבים של אלימות גם בעשורים הבאים, כפי שהתבטא אחד משריך. אני לא מוכן לקבל את העובדה שאין אפילו חזון לפתרון.
בכוח זה לא הולך. עיר בת 2 מיליון תושבים לא ניתנת לכיבוש ולהשתלטות., היא לא ניתנת לשיתוק, וגם אי אפשר להעלים אותה. עזה איתנו לתמיד, גם אם היינו מאוד רוצים שלא תהיה. אנחנו והם נידונו לחיות כשכנים, לטוב או לרע. ונבחר בטוב. ובהינתן שזו המציאות, צריך לחשוב באופן שונה מזה שהתרגלנו אליו.
בעבר עשה רה"מ מאמץ כביר שלא לצאת למלחמה נגד עזה. איפוק ראוי להערכה. הוא הוכיח שהוא יודע לסמן מטרות ולחתור להשגתן. עתה עליו לקבל החלטה שהוא מוכן לשקם את עזה; להפוך אותה לעיר שמקנאים בה ורוצים לחיות בה. להצהיר שיעשה כל מאמץ שיידרש לשקם את עזה ולדאוג לתושביה. ככה, לצאת בהצהרה שתפתיע את העולם.
אבל חובה שלא להסתתר מאחורי מילים. מייד אחרי ההצהרה יש להציע 50 אלף אישורי עבודה לפועלים שייצאו לעבוד בחקלאות ובתעשייה בעוטף עזה ובסביבתה. לגייס תרומות מכל העולם לשיפור מערכת החשמל, התפלת המים, תשתיות החיים והביוב הזורם ברחובות, לשיקום מבני ציבור, בתי חולים, בתי ספר ועוד. להציב חזון לבניית אזור תעשייה גדול ומפותח בקרבת הגבול עם ישראל, ולאפשר לאלפי חולים עזתים לקבל טיפול מציל חיים בישראל. כיום עשרות בלבד יוצאים לישראל. אני מכיר את חלקם, אני חלק ממערך ההסעה המסיע אותם ממחסום ארז לבתי החולים בישראל ובחזרה.
כדאי להעלות מחדש את ההצעה שעלתה בעבר לפתיחת נמל ימי בפיקוח ישראל בקפריסין או במדינה אחרת. לאנשי עזה אין דרך יציאה מחוץ לעיר, והמציאות עבורם בלתי נסבלת. הנה, ישראל הרחיבה לרגע את אזורי הדיג שהפיחו חיים ותקווה
בלב רבים שתכף יתמלאו השווקים בדגים טריים - ראיתי את תמונות הדייגים וסחורתם; זה היה מרגש. אבל אז שוב נסגר החלון.
חשוב להמשיך להתאפק, ולא להחריב את עזה. יש לנהל משא ומתן ישיר עם איסמעיל הנייה ויחיא סינוואר. אנחנו החזקים, לנו הכוח. ממקום של עוצמה נגלה כלפיהם חמלה ואהבת אדם. נפנה אליהם בדורון בתפילה ונמתין עם המלחמה. היא רובצת לפתחנו ואנו נמשול בה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
