השנה בחרו אלפי ערבים, ובראשם ח"כ אחמד טיבי, שלא לציין את יום הנכבה ב־15 במאי, כהרגלם, אלא דווקא ביום העצמאות. הם ערכו עצרת המונית בחורבות היישוב ח'ובייזה, בנחל עירון, ואדי ערה, הניפו את דגלי פלשתין וקראו להשיב את העקורים הערבים לבתיהם. "בהפגנה שלנו במקומות שבהם גרו ערבים שהיו בעלי הקרקע לפני הקמת מדינת ישראל, אנו מדגישים את הזכות שלנו על המולדת", קרא טיבי, "לא הזכות בקרקע, אלא הזכות על הקרקע, על המקום. כי אנו בעלי הקרקע, ולא רק אזרחים אשר להם זכות בקרקע, זו מולדתנו ההיסטורית - אנו בעלי הבית המקוריים".
העקורים היו תושבים ערבים, שכתוצאה מקרבות מלחמת העצמאות נעקרו ממקומותיהם, והתיישבו בשטחי כפר ערבי אחר בתוך הקו הירוק. עקורי צפוריה, למשל, יושבו בנצרת, עקורי נס ציונה עברו ללוד ולרמלה, ופליטי לג'ון (מגידו), עין ע'אזל (עין איילה), איג'זים וג'בע שבכרמל עקרו לנחל עירון. במקרים רבים, הם יכלו להשקיף מבתיהם החדשים על הנחלות שאבדו במלחמה. חשוב לציין שרבים מהעקורים נטלו חלק פעיל בלחימה, וגירושם מבתיהם היה מוצדק ולגיטימי, כיוון שהיו חלק מן האויב הערבי שלחם בהתיישבות הציונית במהלך המלחמה ואף לפני 1948.
העקורים, שמספר צאצאיהם נאמד כיום בקרוב לחצי מיליון נפש, חידשו בשנים האחרונות את דרישתם לשוב לכפריהם הנטושים, או לכל הפחות לקבל לידיהם את האדמות החקלאיות. הם ביקשו להקים שכונות של בנים ממשיכים בקרקעות שעליהן הוקמו מושבים וקיבוצים, ולהשוות זכויותיהם לבני המקום החדשים. ממשלות ישראל דחו את דרישתם משום שראו בה ניסיון לשנות את אופייה היהודי של המדינה ואת המציאות הדמוגרפית שנוצרה בשפלה, בכרמל, בגליל ובשרון.
אך התביעה לשיבה רחבה הרבה יותר. ב־30 במארס 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות בגבול רצועת עזה, שגלשו להפרות סדר אלימות. הן נקראות בפי הפלשתינים "צעדת השיבה הגדולה" וקוראות להתיר לפליטים לשוב לתחומי "הקו הירוק". הפלשתינים אמנם מעריכים את מספר הפליטים ב־6 מיליון נפש, אך באופן אבסורדי ובניגוד למקובל במקרי פליטות אחרים בעולם, הפליטות הפלשתינית עוברת בירושה, בהחלטת האו"ם.
בשנת 1867, שנים ספורות לפני שהגיעו ארצה ראשוני הציונים, ביקר בפלשתינה הסופר האמריקני מארק טוויין. הוא תיעד את שראו עיניו: "מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער, חושבני שזו ראויה לכתר האליפות... ארץ שממון, חוסר תוחלת ושברון לב... ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר... שוממה ומכוערת".
עם ראשית העלייה הראשונה, ב־1882, דרו בארץ בסך הכל 200 אלף תושבים. עם התגברות העלייה הציונית והפיתוח שהביאו בהמשך שלטונות המנדט לארץ, היגרו אליה יותר מחצי מיליון ערבים מארצות הסביבה. מוצאם משתקף בשמות משפחתם: ימאני, מצרי, חלבי, עג'מי, חוראני ועוד. ואולם, במאבקם לכונן מדינה ערבית, טענו הערבים כי המתיישבים הציונים הראשונים חמסו את ארצו של העם הילידי, אשר כונן בארץ חיים בעלי זהות ותרבות ערבית־פלשתינית מובהקת.
דבריו של טיבי משקפים את עמדתם הברורה של הערבים, הטוענים לבלעדיות ביחס לזכויות מולדות בפלשתין. הם רואים בציונות מפעל קולוניאליסטי, ולעולם לא יכירו בה כתנועה לאומית לגיטימית. קריאתו של טיבי, המייצג מאות אלפים מאזרחי ישראל, להשיב את בעלי המקום לביתם, מוכיחה שגם הערבים ה"מתונים" לא יכירו בגבולות 1948, ולא בתוצאותיה של מלחמת העצמאות. מבחינתם, היהודי הוא פולש שהשתלט על נחלת אבותיהם.
שיהיה ברור: הקו הירוק אינו הקו הסופי מבחינת הערבים. במקום לחלום על מדינה נוספת בארץ ישראל, יש להעמיק את ההתיישבות בארץ, ולחנך על ברכי תפיסתו של שמעון החשמונאי: "לא ארץ נכריה כבשנו ולא ברכוש אחרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו".
ד"ר יחיאל שבי הוא חוקר במרכז בגין סאדאת ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן
