על סדר היום עומדות שתי סוגיות, שלכאורה אין ביניהן כל קשר: הסדר חוקי לדחיית הליך פלילי כנגד ראש ממשלה עד לתום כהונתו, ואיזון היחסים בין הרשות השופטת לרשויות המחוקקת והמבצעת. ביחס לשתיהן עולות קריאות נרגשות על "קץ הדמוקרטיה" ו"עיר מקלט לעבריינים". האומנם כצעקתה, או שמא מדובר בזעקות שבר מדומות מצד המחנה שהפסיד בבחירות, המצפה מרשויות החוק להעניק לו את שכשל להשיג במישור הפוליטי?
נתחיל בהסדר לדחיית ההליך הפלילי לאחר תום כהונת ראש הממשלה. בעניין זה מונחים לפנינו שני אינטרסים; מצד אחד מימוש רצון העם כפי שבא לידי ביטוי בבחירות, ומצד שני מימוש ההליך הפלילי בהקדם. לכאורה אין סתירה, כי לפי החוק גם אם יוגש כתב אישום, רה"מ רשאי להמשיך בכהונתו עד לפסק דין חלוט. כאן בדיוק מופיעה הציפייה שבית המשפט העליון יפעל להפסקת כהונתו של רה"מ אם יוגש כתב אישום. רמז לכך ניתן השבוע מפיו של שופט העליון (בדימוס) אליקים רובינשטיין ביחס להמשך כהונת רה"מ מכוח הוראת החוק, כשהעיר: "אף אחד לא חשב שנגיע למצב הזה".
כך הגענו לסוגיית הסדרת היחסים בין הרשויות וקביעת גבולות ההתערבות של ביהמ"ש העליון בעבודת הרשות המחוקקת והמבצעת, ויכולתן של הכנסת והממשלה לומר את "המילה האחרונה". למעשה, זהו שורש המחלוקת: מיהו הריבון? העם - בהתאם ללב ליבה של הדמוקרטיה - או הרשות השופטת?
מי שמכיר בכך שהעם הוא הריבון, מבין את ההיגיון המונח בבסיס ההסדרים החוקיים הנוגעים לדחיית ההליך המשפטי, שיכול להידחות לתום הקדנציה כדי לאפשר לנבחר הציבור למלא את השליחות שהריבון הטיל עליו. אמנם, בהסדרים אלו נקבעים סייגים למקרי פשע חמורים, אך זה לא המקרה בחשדות נגד נתניהו, שלפי שי ניצן (בראיון שנתן ל"מקור ראשון") יש בהן תקדים. אגב, במדינות מערביות רבות קיימים הסדרים דומים ואף קיצוניים מאלו הנוהגים אצלנו, כפי שסוקר כאן אלדד בק.
ההכרה בריבונות העם מבססת את הצורך להסדיר את גבול ההתערבות של הרשות השופטת, שאינה נבחרת על ידי הריבון, בעבודת הכנסת והממשלה, שנבחרות באופן דמוקרטי. זהו תחום פרוץ, הנתון להתפתחות אינפלציונית שראשיתה בימי נשיא העליון ברק, ושיאיה האבסורדיים מתחוללים בימינו (מתווה הגז, חוק המסתננים, מיסוי דירה שלישית ועוד).
מתנגדי ההסדרה טוענים שה"תהליכים" מוליכים לדיקטטורה, ונפוצה ההשוואה לחוקי הרייך השלישי. השימוש הרטורי בגרמניה הנאצית מעורר חלחלה, ואף שגוי עובדתית: הניסיון ההיסטורי של רפובליקת ויימאר מוכיח כי לעת מבחן לא עמדה הרשות השופטת בפני הדיקטטורה הנאציונל־סוציאליסטית, אלא הצטרפה אליה.
דומה שהייאוש מתוצאות הבחירות ומהשיטה הדמוקרטית - שאת אחד מביטויו הראשונים טבע יצחק בן אהרן לאחר מהפך 77' ("עם כל הכבוד להכרעת העם... אינני מוכן לכבד אותה") - הוליד את השאיפה להמליך עלינו את הרשות השופטת "במקום הפוליטיקאים המושחתים". זהו המבוא האמיתי לדיקטטורה.
ניתן בהחלט לתפוס את שלטון החוק מפרספקטיבה צרה של מיצוי ההליך המשפטי כאן ועכשיו, ללא התייחסות לרצון הבוחר ולמנדט שקיבל נתניהו לכהן כראש ממשלה. אבל מי שמבין ששלטון החוק שואב את עוצמתו בראש ובראשונה מאמון הציבור, אינו יכול להתעלם מהתהליך ההרסני שנובע מהיסחפות המערכת המשפטית לתוך הקלחת הפוליטית. תחילתה של היסחפות זו בהחלטה התמוהה לפרסם את כתבי החשדות בסמיכות רבה לבחירות, והמשכה הנוכחי בזעקות השבר הפוליטיות (במסווה משפטי דקיק) הקוראות ליועמ"ש ולבית המשפט העליון "להושיע את שלטון החוק".
מדובר בתהליכים מסוכנים ביותר שכבר גובים את מחירם בהידרדרות ניכרת במידת האמון שרוחש הציבור למערכת המשפט. מצחיק שעדיין צריך לומר את המובן מאליו: שלטון מחליפים בקלפי, לא בחקירות משטרה ולא בבתי משפט.
איתן ליפסקר הוא עו"ד לענייני משפחה
