האמירה האומללה של יהודית קרפ, המשנה ליועמ"ש לשעבר, שכן־או־לא קשרה את שמו של גבלס לקמפיין כלשהו בשבוע שעבר, השאירה אותנו עם משפט אחד שגם אם נאמר על ידי התועמלן המתועב, הוא נכון: שקר שנאמר פעם אחת נשאר שקר; שקר שנאמר פעמים רבות הופך לאמת.
20 פרשיות נקשרו בשמו של רה"מ נתניהו משחר ימי כהונתו ועד עצם היום הזה. 17 הסתיימו בזוטי דברים ובלא כלום, ואלו הן:
"פרשת בר־און חברון" (תחילת 1997). רה"מ נחשד בקנוניה למינוי רוני בר־און ליועמ"ש לממשלה, שהבטיח לכאורה עסקת טיעון מקילה לאריה דרעי במשפטו, בתמורה לתמיכת ש"ס בהסגת צה"ל מחברון. הפרשה, שהסתיימה בלא כלום, הביאה להקמת ועדת שמגר, שבעקבות המלצתה שונה אופן מינויו של היועמ"ש; הוא ממונה על ידי הממשלה, רק לאחר קבלת המלצה מוועדה בלתי תלויה בראשות שופט ביהמ"ש העליון לשעבר. כך קיבלו בכירי מערכת המשפט תוספת כוח על חשבון נבחרי הציבור.
בספטמבר 1999 הגיעו "פרשת הקבלן עמדי" ולצידה "פרשת המתנות", בתסריט שחוזר על עצמו: חשדות ל"עבירות שוחד, ניסיון לקבל דבר במרמה והפרת אמונים"; חקירה של היחידה הארצית לחקירות הונאה; הסכם עם עד מדינה; הדלפות; תקשורת מפמפמת; המלצת המשטרה להעמיד לדין הנתמכת בעמדת פרקליטת המדינה. נשיאים ורוח - וגשם אין. התיק נסגר בהנחיית משה לדור, פרקליט מחוז ירושלים, ונחתם בקביעת היועמ"ש אליקים רובינשטיין כי הראיות אינן מספקות. בינתיים, עננת "השחיתות" מעל ראשו של נתניהו כבר נתקבעה.
עשר שנים אחר כך, מייד עם שובו לראשות הממשלה ב־2009, פרצו שמועות חדשות מגובות בתחקיר עיתונאי, וחשדות חדשים תפסו את מקומם בראשית המהדורות: מימון אסור בבחירות וזיוף תוצאות הבחירות המקדימות בליכוד שלא "הבשילו"; "ביביטורס" - מימון כפול ו"ביביטורס" - מימון בעלי הון. שיא הליבוי התנקז לקבוצת חשדות שנחקרו מאז 2015, תחת השם "פרשת המעונות": המלצרים, החשמלאי, הטיפול הסיעודי באביה של שרה נתניהו, הבקבוקים, פטריות החימום או "רהיטי הגן", ונרות הנשמה. שבועות, חודשים ושנים של הדלפות מגמתיות ופתיחת מהדורות בהבטחה לעוד "פרשת שחיתות". בינואר 2017 הגיעה קביעתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט כי "חלקן של הטענות נשלל ונמצא כי אין להן בסיס עובדתי, ולגבי חלקן נמצאו ממצאים עובדתיים שלא העלו חשד סביר לביצוע עבירה, המצדיק פתיחה בחקירה פלילית". "פרשת החמגשיות", השריד העלוב שנשאר מאחור, עתידה אף היא להיאסף אל אחיותיה חרישית. אבל הסנה כבר בער באש השנאה, ולא אוכּל.
הפולחן חזר על עצמו גם ב"פרשת ארנו מימרן" (התרומות האסורות לכאורה של המיליארדר הצרפתי) ו"פרשת אודליה כרמון" (השכר שלכאורה שילמה לה עמותת ידידי הליכוד), ו"פרשת גרסטל" (ההצעה לכאורה של ניר חפץ, עד המדינה, לשופטת בדימוס גרסטל להתמנות ליועמ"ש אם תסגור את תיקי הגב' נתניהו). ושוב, רוב מהומה על לא מאומה, אך הבואש כבר הפיץ ריחו באוויר.
נשארנו עם "פרשת 1000" (המתנות), שמבחינה בין נתניהו יבל"א לבין שמעון פרס ז"ל, רק בעובדה שאיש לא היה מעלה על דעתו לחקור את אותן מתנות ויותר אצל פרס; ו"פרשת 2000" עם "פרשת 4000", העוסקות בהלכה תקדימית ביחסי תקשורת־פוליטיקה, שמבקשת הפרקליטות להחיל על רה"מ ולא על איש זולתו, תוך כדי הטלת צל כבד על הדמוקרטיה בכלל ועל חופש העיתונות בפרט.
כך נראית רדיפה, אבל לא רדיפה אחר הצדק. כך נראית שטיפת מוח. כך נראה מפגש בין מערכות המבקשות לצבור כוח תוך כדי הבאשת ריחם של נבחרי הציבור בעיני בוחריהם, לבין ציבור גדול שלא קיבל את "דבר העם" ב־1977 ולא סלח לנתניהו על בחירתו לראשות הממשלה אחרי רצח רבין. כך נראה השקר שנאמר פעמים רבות מתוך תקווה נגועה שיהפוך לאמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו