1. המפלה שגרם לעצמו הימין בבחירות - 1992 מפלה שהובילה בין היתר לאסון אוסלו - היא אחד התקדימים המרכזיים בשיח הפוליטי שלנו, אירוע המשמש כאיתות אזהרה בפני מי שמסיבות של טהרנות אידיאולוגית מפיל ממשלת ימין, ומתמודד בבחירות במפלגות קטנות המייצגות קבוצות משנה בשולי המחנה. כדי להבין את התופעה ולהישמר ממנה בעתיד, חשוב להבין את הלך הרוח שהציף את הימין באותה תקופה, את הסיבה לריצה המפוצלת ואת הרעיונות הפוליטיים ששררו באגף הימני של המחנה הלאומי.
מסמך מרתק המספק הצצה לרוח התקופה, הוא פרוטוקול דברי ימי הכנסת 4 שנים קודם לכן, עם השבעת ממשלת שמיר, הממשלה החמישית בהובלת הימין מאז המהפך. בדברי נציגי מפלגות הימין האידאולוגיות בדיון ההוא, ניתן למצוא את כל הטרוניות המוכרות.
2. הישיבה נפתחה בנאום ראש הממשלה יצחק שמיר, שהציג את הממשלה החדשה - ממשלת אחדות לאומית, הפעם בלי רוטציה. שמיר בראש, פרס שר חוץ ורבין בביטחון. זה היה נאום אחראי ומפייס, שכלל תקווה לשלום עם מדינות ערב, ובו הוצגה ירדן כפתרון לבעיה הפלשתינית. ההתיישבות בשומרון ויהודה נותרת ומורחבת, מעמדה של ירושלים אינו נושא לדיון, וברור לחלוטין שמו"מ עם אש"ף לא בא בחשבון כלל. הנאום נקטע שוב ושוב על ידי קריאות ביניים של גאולה כהן ומוחמד מיעארי.
האלטרנטיבה לחזון של שמיר לא הייתה תיאורטית. נציגי השמאל הצהירו במפורש שחייבים לנהל שיחות שלום עם אש"ף. כך שולמית אלוני: "אבל אנחנו חייבים לומר: כן, לדבר עם נציגי העם הפלשתיני המוכרים היום בכל מקום בעולם". על סוגיה זו נסבו הנאומים במליאה. זלמן שובל, מיכאל קליינר, מיכאל איתן ואחרים התפלמסו עם חיים רמון, חיים אורון, שולמית אלוני ונציגי המפלגות הערביות בשאלת שיחות עם אש"ף. אחד ההישגים של שמיר היה ההצלחה לרתום את מפלגת העבודה לממשלה ששללה זאת, מתוך מגמה להתמודד מול המערכה הבינלאומית בנושא באמצעות חזית לאומית רחבה ואחידה.
3. אולם את הניצים האידאולוגיים בכנסת, שום דבר מזה לא עניין. פרופ' יובל נאמן, איש התחיה, שהתנגד בכל מאודו לממשלת האחדות, הציג בנאומו את התזה הכללית: "אני רוצה לומר פה: במקרה הטוב אנחנו עומדים רק בפני אובדן הסיכוי ליצירת אותן עובדות שאפשר היה ליצור אותן. אבל, עומד בשער מצב חמור בהרבה - יוזמה מדינית חדשה שלא ניתן יהיה לבלום אותה. יוזמה מדינית, קרי: נסיגה - נסיגה רבתי - כזאת שמתאימה לליכוד, ורק הליכוד יכול לעשות זאת בגדול".
לדברי נאמן, היה "סיכוי" ליצירת עובדות בשטח שיחזקו את ההתיישבות, יפסיקו את האינתיפאדה, וכן הלאה בנוסח החזון הימני ה"אמיתי" של אותם ימים; אבל ההליכה של הליכוד לממשלת אחדות טרפדה הכל. ומדוע? נאמן העלה את התזה המוכרת כל כך: הליכוד הוא בעצם שמאל בתחפושת שמתכנן "נסיגה רבתי", כזו "שמתאימה לליכוד". במצב הזה, הצהיר נאמן, הוא היה כבר מעדיף ממשלה בראשות פרס: "אני רוצה לומר לחברים כאן, שאני חושש שמוטב היה כבר המערך, מוטב היה אילו היינו מציעים לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס. בדברים כאלה מסוגל המערך להיות אחראי יותר". אכן, שנים ספורות לאחר מכן התקבלה התשובה בממשלת המהפך של רבין ופרס.
רפול, מנהיג תנועת צומת, שהלך גם הוא לאופוזיציה ביטא את הלך הרוח הזה כך: "זו אותה ממשלה שהייתה, רק מסורבלת יותר, כבדה יותר, יקרה יותר; ומה שלא עשתה קודם, אין סיכוי שייעשה היום, חרף כל המשברים שעברו עלינו בארבע השנים האחרונות". מי שרואה בכך הד לטענות סביב ממשלות נתניהו האחרונות, לא טועה. לרפול הייתה סדרה שלמה של רפורמות ש"חייבים" לבצע - בתחומי הפנים, החינוך, הביטחון, ההתיישבות וכן הלאה; ומכיוון שהדברים לא התקדמו בקצב שבו הוא חפץ, רפול היה מלא זעם וביקורת:
"זה לא דבר חדש; אך מה עושים, מה יעשו, מה התוכנית, כיצד יהוו כוח משיכה בצורה שבה תתנהל המדינה? האם יש לממשלה המוצעת תוכנית, או שמא מסתפקים בקווי יסוד חסרי משמעות מעשית, כפי שהיה בממשלה הקודמת?". הכל אותו הדבר; הקיפאון, הסטגנציה, חוסר התוחלת וחוסר התכלית. במצב כזה, רפול אומר נואש. החלופה, כפי ששניים מחברי מפלגתו יסייעו בהמשך לבצע, תהיה כמובן גרועה הרבה יותר.
אחרון היה רחבעם זאבי. לאחר ששלל את האפשרות לשלום עם הפלשתינים, הודיע שהדרך היחידה היא להבהיר לאומות העולם ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ורק לו". הוא קבע: "לממשלה הזו אין, ולא יכול להיות, הכושר להתמודד עם בעיות הביטחון הלאומי שלנו... ממשלה רחבה משמעה מדינה צרה. ממשלה רחבה היא צרה... לכן, סיעת מולדת תצביע נגד הממשלה הזו".
4. חכמה שלאחר מעשה היא חכמה קטנה. אבל כיום אנחנו מצויים בחכמה שלפני מעשה, וזו אמורה להיות גדולה מאוד. ברי לכל בר דעת, שמדינת ישראל הייתה במצב טוב בהרבה, אילו שנות ה-90 היו המשכן של שנות ה-,80 פחות או יותר באותם קווים. נכון, הייתה אולי אינתיפאדה, אבל היא הייתה נותרת ברמת המהומות והסכינים, ולא מגיעה לפיגועי התופת ולעליית חמאס; נכון, הרפורמות לא היו מתקדמות בקצב מהיר מספיק, אבל ממשלות רבין וברק לימדונו שהצד השני מוביל למהפכות מזיקות ביעילות; נכון, הגאווה הלאומית נפגעה מביטול הלביא והכפיפות לאינטרסים האמריקניים, אך כניעה לחזון השלום של קלינטון והדמוקרטים יכול להיות הרסני הרבה יותר.
עזה, בג"ץ, המסתננים, חאן אל אחמר וכדומה, הן סוגיות חשובות המחייבות טיפול; אבל נדמה שרבים מדי בימין להוטים להחליף ממשלה, שלא מטפלת בנושאים הללו ביעילות מספקת, בממשלה שתעמיק את הכשלים ותק› ›ע את האסון. במקום מנהיגות שלא עשתה מספיק לרסן את בג"ץ, נקבל ממשלה שתעצים את המהפכה הפרוגרסיבית; במקום ממשלה שלא הצליחה להוציא מספיק מסתננים (וקשה לומר שלא ניסתה), נקבל ממשלה שתכניס לכאן עוד המונים; ובמקום ממשלה שלא הרסה את חאן אל אחמר, תגיע ממשלה שתקים עוד עשרה. זה מה שעומד על הפרק. למדו את לקחי .'88
פרוטוקול השבעת ממשלת שמיר ב-,1988 מספק הצצה לרוח התקופה, שבה הימין האידיאולוגי שלל הזדמנות לקדם באיטיות את רעיונותיו וישב באופוזיציה והתפצל למפלגות קטנות. ממשלת אוסלו הייתה שאלה של זמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
