סימנו את נתניהו מיומו הראשון

כוכב עליון. ככזה הוא נחת אצלנו בארץ הלבנט מהאו"ם, נושא בכנפיו את חשיפת עברו של קורט ולדהיים כאיש אס.אה, ובאמתחתו הדיבור הישיר, השירות הקרבי ב"יחידה", האנגלית הרהוטה, הסקסאפיל. הוא היה ג'ון פיצג'ראלד הקנדי שלנו. נשים התאהבו בו, גברים נשאו אליו עיניים. התבוסה של הליכוד בשנת 1992 העניקה לו את הבחירה בו לראשות התנועה. "ביבי, מלך ישראל" הם שרו. ולמרות כל אלה, לבנימין נתניהו לא היה סיכוי.

הוא נולד לצד הלא נכון של המפה הפוליטית. אביו, בנציון נתניהו (מיליקובסקי), מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, היה נציג התנועה בארה"ב בזמן מלחמת העולם השנייה, היסטוריון בעל שם וממקימי הירחון הספרותי הרוויזיוניסטי "ביתר". הוא פעל להגנה על הנאשמים ברצח ארלוזורוב, ושימש מזכירו האישי של ז'בוטינסקי באחרית ימיו (1940).

מבין המעטים שהתריעו בעת ההיא על התרחשות השואה. ב־1945 היה בין הנאבקים לניסוחו והכללתו של סעיף 80 בפרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שמכוחו עדיין עומדת בתוקפה הצהרת בלפור מ־1917, המייעדת את שטחי יהודה ושומרון למדינה יהודית. בשנות ה־50 נמנע ממנו, לדעת רבים בשל דעותיו הפוליטיות, להימנות עם סגל האוניברסיטה העברית. לאחר כעשור גלה ללמד באוניברסיטה בארה"ב. הדור שלא ידע את ז'בוטינסקי לא יכול להבין את עומק השנאה כלפי מחנהו.

כשנתניהו הפציע בשמי הליכוד, בשלהי שנות ה־80, חלק מכריע בציבור הישראלי התעקש "לטעות" שוב ושוב ולהצביע מח"ל, והמחנה השני ניחם בהנמכתו בכינויים כמו "צ'חצ'חים". נתניהו, אינטלקטואל בן אינטלקטואל, לא התאים להגדרה. היה בו כל מה שצריך, למעט דבר אחד: הוא לא היה "משלהם". מה עושים?

"הסכמי אוסלו" סיפקו את התשובה. המאבק האידיאולוגי של הימין, ממש כבימי הקוממיות, הוגדר כהסתה פרועה, ונתניהו, שעמד על המרפסת ההיא, נתפס כמסית הראשי. 

נכון ש"הם" קראו לבגין "רוצח", אבל "להם" מותר. לא עזרו כל העדויות והסרטים המוכיחים שנתניהו היסה את הקהל הסוער: "לא בוגד! אל תקראו לרבין בוגד". הם קבעו שהוא המסית. ואז הגיע הרצח הנורא, ונחשול הדם הרע חצה את העם. הניצחון הוודאי של הימין בבחירות הקרבות, איבד את הלגיטימיות. והנה, חרף הרצח, ולמרות שבסירובה ללחוץ את ידו סימנה אותו גב' רבין כאויב מתועב יותר מערפאת - נתניהו זכה בבחירות 1996. על זה לא יכלו לסלוח לו. מאותו רגע מותר היה להגיד עליו הכל. החל מ"רוצח" וכלה ב"מושחת". 

מכתבו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט משה לנדוי, במענה לשמשון ארד (בעבר שגריר ישראל במקסיקו ומקורב לשמעון פרס), שחשף לאחרונה עקיבא ביגמן ב"ישראל היום" (11.6.2019), מלמד על הכיוון הכללי. מהמכתב נשקף הסירוב להסכין עם ניצחונו של נתניהו בבחירות לראשות הממשלה, ומשתמעת ממנו כוונה של מקורבי פרס לפנות לביהמ"ש העליון כדי שיתערב בתוצאות הבחירות. "זהו תפקיד פוליטי מובהק, המחיר של ניצני הפוליטיזציה של שיפוט בית המשפט העליון כבר ניכר כיום", כתב אז לנדוי, "והוא מתבטא בכרסום האמון בניטרליות של בית המשפט בפלוגתות המשסעות את הציבור". הערכה שהיתה למציאות.

האליטה הישנה הבינה: אם לא ניתן להביס את מנהיגי העם הנבער בקלפי (ראה שבתי שביט ושות'), נשחיר פניהם ונשכיח כי הצדק עימם. שרון ניצל בעור שיניו מגורל "המושחת הגדול" כששילם במטבע העקירה. גם נתניהו יכול היה לשבות את לב שונאיו במחיר שטחי מולדת.

אפשר להגיד על נתניהו שהוא נהנתן, אבל מי שבקיא בהיסטוריה הפוליטית של ישראל מבין שזה כלל לא הסיפור. שהרי עוד בטרם למדנו להכיר אותו ואת התנהלותו, ממש עם היבחרו לראשונה, עלה בראשו של מישהו הרעיון לגייס את בית המשפט לצורך הדחתו.  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו